דקה מתוקה על העמוד היומי: ושבחתי אני את השמחה – שמחה של מצוה
ידוע שהאר"י הק' ז"ל אמר לתלמידו שזכה להגיע למדרגותיו על-ידי שמחה של מצוה. כשהאדם שמח עם המצוה שהוא עושה, הוא נותן לאור המצוה לחדור לעומק נשמתו. לכל מצוה יש אור מיוחד, אור שמאיר את הנשמה ומלווה אותה בעולם הזה ובעולם הבא, והאדם מחפש שהאור הזה יחדור אל החלקים העמוקים שבנשמתו וישנה אותו לגמרי. וכשהוא מקיים את המצוה בשמחה, הוא מוסיף לה כוחות שתוכל להיספג בו יותר ויותר.
כל שכן כשלומדים תורה בשמחה, שיש לה לתורה זו כח להרים את האדם למעלה ראש. כשהאדם שמח בדרך כלל זה בנוי על מחשבות. הוא צריך לחשוב מפני מה הוא שמח, וכשהוא מבין מה גורם לו לשמוח ופותח אותו קצת, שמחתו הולכת וגוברת. הנה הכנסת הבן לחופה, היא בוודאי שמחה גדולה, ומה צריך לזה הסבר, ועם כל זה, אם אין האדם מתבונן, יש שמרוב טרדות החתונה, שמחתו חסרה. ואפילו מי שמסיר מלבו את כל טרדות החתונה, כנהוג היום אצל בעלי בתים חשובים ששוכרים אחראי שיסדר את כל עניני החתונה כדי שיוכלו לבוא אל החתונה מתוך רוגע ומנוחת הנפש, עדיין שמחתו חסרה אם אינו מתבונן.
אילו היה האדם יושב במשך שעה שעתיים, ואף יותר (הרי 'בדרך כלל' האדם יודע כמה חדשים לפני שהוא מחתן את בנו), ורושם על הדף את כל התקופות והתהפוכות שעבר עם בנו, כמה תפילות התפללו עליו שילך בדרך ה', כמה דמעות הוזילו עליו… כל שלב בחייו לא היה פשוט, כל מעבר בחייו לא היה פשוט… ההתלבטויות באיזו ישיבה להכניסו, עם מגיד שיעור זה הצליח, עם מגיד שיעור זה לא הצליח… הניסים שראו על כל צעד ושעל, והנה עכשיו זוכים להובילו אל החופה… אילו היה האדם עושה כן, היו מתאספים בלבו כל שירי ההודאה על כל הניסים שהוא עד להם מערש לידת בנו ועד עתה, והשמחה היתה גואה על גדותיה.
אותו דבר כשמחים על סיום מסכתא… המסכתא הרי כלולה מהרבה סוגיות, קלות יותר וקשות יותר. ומעל זה, האדם הרי עבר מצבים שונים במהלך לימוד המסכתא. מסכתא שיש בה כל-כך הרבה דפים. כאן הוא עבר קושי כזה וכאן הוא עבר קושי אחר; כאן היה צריך להשלים כי היה עייף בערב; כאן הוא לא הבין והיה צריך לחזור על הקודם. מה גם שהיה עליו לחזור על דפי המסכתא שוב ושוב. כל-כך הרבה הרגשים… האדם מודה לה' על היגיעה, הוא מודה לו על כך שהיה צריך להלחם עם מזגו בימים הקשים. השמחה של מצוה היא פי כמה אמיתית ופנימית כשהאדם מבין מה קרה כאן. זו לא שמחה חיצונית. זו שמחה פנימית. וכשמדברים על חיצונית ופנימית, אין המדובר בשתי דרגות בלבד, אלא דרגות על גבי דרגות יש. אין גבול לדרגות השמחה שאפשר להגיע. האדם יכול לערוך את שמחת המצוה של סיום מסכתא קצת יותר חיצונית והוא יכול להגביהה ולערוך אותה יותר פנימית. וההתבוננות, היא זו שקובעת כמה השמחה תהיה פנימית.
רואים ציבור של יהודים… כבר למדו, כבר התייגעו, כבר סיימו, וכבר שמחים… אפשר להוסיף על השמחה. איך? על-ידי התבוננות. שנדע, לקחנו את הגוף ולא הנחנו לו. נלחמנו, התיישבנו עם הגמרא עוד הפעם ועוד הפעם ולמדנו דף אחר דף. מדובר בשמחה נפלאה שכוללת הרבה שמחות, הרבה חלקים ופרקים. כפי שהמסכת יש לה הרבה פרקים, כך האדם יש לו את הפרקים האישיים שלו.
אנו עומדים עתה בימים שבין שמחה לשמחה. בין שמחת ימי הפורים שעברו עלינו לטובה ובין שמחת חג הפסח הבא עלינו לטובה. זה הזמן להתעורר ולהתחזק בחשיבותה וכוחה של שמחה של מצוה.
הרב מאיר וסרצוג מחיפה, מחה"ס 'מראה השולחן' ו'אמא של תורה', מספר סיפור מפעים ששמע מכלי ראשון.
סַפֵּר לי כיצד חזרת בתשובה? הפצרתי באותו 'בן עליה' הדר בשכונתי – אשר אור שמחת התורה נסוך היה בתמידות על פניו – כאשר נודע לי כי איננו 'דתי מבית'.
"צריך זמן בשביל זה", השיב. "איזו הזדמנות מיוחדת…"
ובסוף היא הגיעה.
"היה זה זמן מה לפני מועד גיוסי לצבא", פתח את סיפורו. "רציתי להספיק 'לראות עולם' עוד טרם שנות הצבא העומדות בפתח. נסעתי לארה"ב לראות את 'אמריקה' – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ואכן חרשתי את אמריקה הגדולה לאורכה ולרוחבה, החל ממפלי הניאגרה, דרך גורדי השחקים במנהטן, וכלה בבית הלבן ושדרת המוזאונים – שבעיר הבירה 'ושינגטון'.
"לפתע אני רואה כי התארך הזמן מהצפוי, וימי חגי תשרי עומדים בפתח – ר"ה, יום כיפור, סוכות. לא נעים לחגוג אותם בבדידות עם תרמיל על הגב. נזכרתי בקרובי משפחה רחוקים הדרים בעיר לייקווד שבמדינת ניו-ג'רסי, יהודים מסורתיים עם לב יהודי חם. יצרתי עמם קשר.
"'תבוא, בשמחה! יש בייסמנט גדול מיוחד לאורחים'. באתי, הכנסת-האורחים הייתה בנוסח אמריקאי על כל המשתמע. כל מה שהיה עלי לשלם, זה לשמוע קצת תקיעות בר"ה, 'כל נדרי' ביום כיפור, וכן על זה הדרך.
"והנה הגיע יום שמחת תורה. אומר לי המארח: 'תשמע, להיות בשמחת תורה בלייקווד ולא לבקר בהיכל הישיבה, לראות אלפי בחורים שמחים עם התורה – זו החמצה!'
"טוב, מה לא עושים כשבעל הבית – המארח, מבקש בקשה צנועה שכזו?
"וכן, שם אירע ה-מ-ה-פ-ך! שמחה כזו לא ראיתי מחיי. הבחורים שיתפו אותי בריקודים, ואף נתנו לי רקע על תוכן השירים – 'ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו', 'אין אדיר כה", 'אשרי העם שככה לו אשרי העם שהשם אלוקיו' וכו' וכו'. מה אומר ומה אדבר, נכנסתי בשעות הבוקר להיכל הישיבה, ויצאתי רק בשעות הערב. לא יכולתי לעזוב את הריקודים לרגע.
"אינני יודע להגדיר מה קרה לי שם בדיוק, אך ה'לב' שלי נפתח לראשונה בחיי. הרגשתי עמוק עמוק בפנים שמחה עצומה, שמחה על שיש לי 'נשמה קדושה', שמחה על שאני 'יהודי', שמחה שיש לי 'אבא בשמים'. הבנתי שהחיים שחייתי עד עכשיו הם הבל הבלים. נהייתי לאדם אחר.
"בסופו של יום, ברור היה לי כשמש בצהרים שלצבא אינני חוזר, אלא הישר לישיבה, לחבוק את התורה הקדושה, את אבא שבשמים, כל השנה, לא רק בשמחת תורה.
"כך עשיתי, כך בניתי את ביתי, וב"ה זוכה אני כיום להיות מלמד של תינוקות של בית רבן".
מי היה מאמין. בעל תשובה ללא סמינר, ללא רב, ללא הרצאות – הכל בזכות שמחת התורה בהיכלה של ישיבת ליקווד!
זו כוחה של שמחה של מצוה.