מנחם מענדל ויזל
לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה בו אנו מצווים על 'והגדת לבנך', פנינו לשוחח עם הרב ישי פריד שליט"א, מרביץ תורה לעדרים ומחנך ילדי ישראל בתלמוד תורה 'קהילת קמניץ' בשכונת נווה יעקב שבירושלים, ובכובעו הנוסף – מרצה ידוע בנושאי חינוך ועוד.
שני העיסוקים האלו, מחנך ומרצה, דורשים מיומנויות ייחודיות של העברת מסר בצורה קולעת היישר אל הלב של הזולת, וזה הרי בדיוק מה שאנו מחפשים בבואנו לקיים מצוות והגדת לבנך, אלא שבמקרה זה, 'הזולת' הוא לא אחר מאשר ילדינו היקרים. ביקשנו אפוא מהרב פריד להעניק לנו מאוצרו מעט כלים וטיפים שיסייעו לנו לקיים את המצווה בהידור.
מה כבר נוכל לחדש להם?
במצוות 'והגדת לבנך' יש משהו ייחודי ושונה מאד ממצוות אחרות שאנו מקיימים במהלך חיינו. הלולב שאנו נוטלים והשופר שאנו תוקעים בו לא השתנו באלפיים השנים האחרונות, זאת התורה לא תהא מוחלפת. כך גם התפילין שאנו מניחים, אם כי אין ספק שנוספו הידורים שונים שמתאפשרים היום. לא כך הם פני הדברים בייחס למצוות והגדת לבנך, המצווה היא אותה מצווה, אך הרקע שבתוכו אנו מקיימים אותה, השתנה ועוד איך. העולם שבתוכו אנו מקיימים את המצווה – עולמם של ילדינו היקרים, עובר שינויים ללא הרף, כמעט משנה לשנה.
אנחנו חיים בדור ששופע ריגושים ופיתויים ויזואליים מכל כיוון. אם לפני עשרים שנה היו מביאים לילד 'מעדן' או פרוסת 'גבינה צהובה' לכבוד ראש חודש, וראית את העיניים שלו נוצצות, היום המאכלים האלו הם סטנדרט כמעט בכל בית. יש ילדים שכבר היו בחו"ל, יש ילדים עם מכשירים אלקטרוניים ואופניים חשמליים, סף הריגוש שלהם כבר גבוה – מה כבר נוכל לחדש להם? איך נוכל לגרות את סקרנותם?
והתורה הרי עומדת על כך שלא נסתפק בדקלום המסר, אלא נדאג שהמסר יגיע לתעודתו בצורה הטובה ביותר. כנגד ארבעה בנים דברה תורה, ארבע פעמים נכפל הציווי בתורה, על מנת להדגיש לנו כי מחויבים אנו להגיע לכל בן ולדבר בשפתו שלו, מוטלת עלינו החובה והזכות להיכנס לעולם שלו ולמצב שלו, ושם לחנך אותו כך ש'גם כי יזקין לא יסור ממנו'.
ואם כן, איך נגרום להם להתעניין באמת במסרים שאנו רוצים להעביר להם?
זכור לי שבילדותי היה איזה יהודי בבניין שלנו שסיכם עם שכנו שבשעת אמירת 'שפוך חמתך', בזמן שהילדים יפתחו את הדלת כנהוג, הוא ייכנס כשהוא מחופש לאליהו הנביא.. וכך הווה. הוא נכנס והתחיל לספר להם סיפורים ודברי תורה, עד שלבסוף עשה 'גילוי אליהו' והילדים המופתעים גילו שמדובר בשכן מלמטה, ויהי לשיחת היום..
נו… ואם אנחנו לא יצירתיים כל כך, אז לא נוכל לקיים את המצווה כהלכתה?!
אחדד עוד נקודה חשובה, שמצד אחד יכולה 'להרגיע' אותנו, ומצד שני מחדדת את גודל האחריות המוטלת עלינו.
צריך לדעת, שלמרות כל הריגושים הנוצצים שמקיפים את הילד מכל עבר, לאבא יש 'קלף מנצח' שיכול להתחרות היטב בכל מה שמסביב. הקלף הזה הוא עצם היותו האבא של הילד. הדמות של האבא משפיעה על הילד ממקום אחר לגמרי. לא לחינם התורה הטילה את מצוות והגדת לבנך דווקא על האבא. במצוות 'ושננתם לבניך' אפשר לשלוח שליח – את המלמד, אבל במצוות והגדת לבנך לא מצינו אופציה כזאת.
את המקום שתופס האבא בלב של הילד, שום תחליף לא יכול למלא. המקום הזה נשאר פנוי תמיד. אשרי האב שמשכיל כל השנה לאייש את המקום הזה, ומי שלא – אף פעם לא מאוחר…
וגם האמא יש לה תפקיד מיוחד. ניקח לדוגמה אמא שמספרת סיפור לילדים שלה לפני השינה. ייתכן שאם היו מקליטים את הסיפור הזה בקלטת, זה לא היה מושך אף אחד להקשיב, אבל הילדים שלה קולטים כל מילה כמים קרים על נפש עייפה – כי זאת אמא שלהם, והם רוצים בקרבתה. כשזאת אמא שמספרת להם סיפור, הלב כבר פתוח לקבל.
סיפר לי יהודי מבוגר שבילדותו אביו היה מנגן לו לפעמים ניגון על הפסוק "בני בני אל תלך בדרך אתם, מנע רגליך מנתיבתם", ועד היום שנים ארוכות אח"כ, הוא נזכר בזה מדי פעם וממש מתעורר מזה ומקבל הרהור תשובה.
אז כאמור, מצד אחד זה עושה לנו טוב לדעת שאנו נמצאים בראש רשימת המשפיעים על נפש ילדינו, ויש לנו את הכח לנצח בכל תחרות על לבם. ומצד שני, דווקא משום כך עלינו להתבונן כיצד לנצל את היכולת הזאת בצורה הנכונה ביותר ולמלא את התפקיד המיוחד והחשוב הזה.
בר כזה לא ראיתם מעולם!
שני אנשים נסעו לאמריקה להשתתף בחתונה מפוארת של גביר גדול, שהתקיימה באולם יוקרתי במיוחד. כשחזרו משם עמוסי חוויות, ביקשו מהם חבריהם לספר ולתאר מה היה.
"אין לכם מושג מה שהיה שם", התמוגג האחד. הוא החל להאריך בתיאורים על במת התזמורת שהייתה מורכבת מזכוכית צבעונית עם פנסים, על המוזיקה המדהימה, על כלי הנגינה הרבים, ולא פסח אפילו על שפמיהם המחודדים של הזמרים והנגנים, על המכוניות שבהן הגיעו לאולם, ועוד ועוד, כך במשך ימים ארוכים לא שבע מלתאר את היופי החן וההדר של התזמורת, העיבודים, המקצבים וכו'.
גם השני פתח באותן מילים כמו הראשון – "אין לכם מושג מה שהיה שם…" אמר בהתלהבות, והמשיך: "בר כזה לא ראיתם מעולם! ספרתי שם לפחות 72 צבעים של מיני פירות…" הוא הוסיף לתאר את האורך של הבר, את כמות המלצרים שנדרשו לתחזק אותו במהלך הערב, את התפריט הקולינרי של הסעודה, העיטורים של הצלחות, ואפילו את האוזנייה שהייתה תחובה באוזנו של ראש המלצרים.
שני האנשים סיפרו כל אחד סיפור שונה לחלוטין, ועם זאת שניהם סיפרו אמת. כי לכל אירוע והתרחשות יש הרבה פנים וניתן לתאר אותם מנקודות מבט שונות, וכל אחד מתמקד במה שתפס את תשומת לבו בעיקר. בדרך כלל, תשומת הלב של האדם מופנית למה ששייך לתחומי העניין שלו ולעיסוק שלו. אולם עם זאת, כל אחד יכול להתבונן ולבחור במה להתמקד, וכיצד נכון להגדיר את הנקודה המרכזית של האירוע.
בליל הסדר, כאשר התורה מצווה עלינו לספר את סיפור יציאת מצרים, שומה עלינו לברר וללבן לעצמנו מה בעצם אנחנו רוצים לספר. לאיזה סיפור התורה התכוונה, מה הקב"ה רוצה מאיתנו בסיפור הזה.
אפשר להתמקד בתיאורים על הסוסים של פרעה שטבעו בים, לספר על סילוני המים שיצאו מנחיריהם. לספר על זעקותיהם של המצרים המבוהלים. אפשר לספר על הבכור המצרי הרועד מהמפגש עם מלאך המוות, אולי גם על האם המצרית המנסה בייאוש לפלות את הכינים מבגדי ילדיה, וכן הלאה. השאלה היא מהו המסר המרכזי בסיפור, מה הקב"ה רוצה שנעביר לילדינו, כדי להבטיח את המשך שרשרת האמונה לדורות הבאים.
חז"ל נתנו לנו תשובה ברורה על השאלה הזאת. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח… מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". יש כאן שני חלקים, חלק אחד מתייחס לעצם המסר, וחלק שני מתייחס לצורת ההעברה שלו.
"מתחיל בגנות ומסיים בשבח", מסביר המהר"ל – אדם לא מעריך את הטובה אם אינו יודע כמה היה רע לו קודם לכן. כלומר, השבח צריך להגיע על גבי הנגטיב שלו, שזו הגנות, כדי שבאופן הזה השבח יהיה ברור וחד.
עכשיו ממשיכים חז"ל ומורים לנו על איזו גנות ועל איזה שבח מדובר: "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". יש כאן הוראה ברורה מהו המסר המרכזי של סיפור יציאת מצרים בליל הסדר: הבחירה של הקב"ה בנו לעם. כדי לחדד את השבח הזה, אנו מתחילים ומתארים מה היה קודם, כיצד היינו יכולים להיראות היום בלי זה, ולמה זכינו כיום.
"ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו" – גם במשפט הזה אפשר להבחין בשני חלקים. יש כאן שבח על עצם המציאות שזכינו להיות עבדי ה', קשורים ומחוברים אליו ומובדלים מכל הטועים. אבל יש כאן גם את המילה "קירבנו", כלומר, אנו עבדי ה' בגלל הבחירה שלו בנו, מתוך הרצון והחשק שלו בעם ישראל.
בחג הפסח אנו חוגגים למעשה את הבחירה הזאת. כל השנה אנחנו חיים את חיינו כיהודים, ומתייחסים לכך כדבר המובן מאליו. פעם בשנה אנחנו עוצרים ומעבירים לדור הבא את מלוא המשמעות של הדבר. מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו.
המסר הזה כה חשוב, עד שהתורה מצווה עלינו להקדיש לילה מיוחד בשנה להעביר אותו לדורות הבאים, כי בכך תלויה ההמשכיות של עם ישראל. בהפנמה העמוקה, במוח ובלב, של אהבת הקב"ה ובחירתו בנו.
במיוחד בדורנו, עם כל האתגרים שבו, אנו יודעים שהכח החזק ביותר שיכול לשמור על ילדינו מפגעי הזמן, הוא הרגשת המתיקות של הקשר עם הקב"ה ותורתו 'טעמו וראו כי טוב ה'. ואם הזכרנו בתחילת הדברים את עומק ועוצמת ההשפעה של האב והאם על נפש הילד לכל חייו, ניתן לומר שהמטרה שלנו היא להכניס את הקב"ה לחיים שלנו 'אבינו – מלכינו', כמו אבא, שדואג ואוהב ורוצה את הקשר עם הילד שלו ללא תנאים. הבחירה של הקב"ה בנו לא תלויה במעשינו, כי בין כך ובין כך נקראו בנים. הרגשה כזאת היא בהחלט אתגר גם בשביל ההורה, הלוואי והיינו חדורים בהרגשה כזאת בשלימות. היינו נראים אז אחרת לגמרי. אבל עם זאת, לכל אחד יש משהו מזה. כל אחד יכול לחפש את זה בתוך עצמו, להתחבר לרגעים מהעבר שהוא זכה מעט להפנים ולהרגיש, ומתוך כך להעביר את זה הלאה.
כשאני מכין את התלמידים לחג, אני מתמקד בסיפורים מהסוג הזה, שמדגישים את המשמעות של להיות עַם ה'. את הרצון של הקב"ה בנו, בכולנו יחד ובכל אחד לחוד; שהקב"ה בחר בנו, גאל אותנו ורוצה את הקשר עם כל אחד מאיתנו.
ומכאן אעבור לנקודה השניה, חשובה לא פחות, שמהווה בעצם המשך לאמור.
נסענו פעם כל המלמדים בתלמוד תורה ליום גיבוש בצפון הארץ
נסענו פעם כל המלמדים בתלמוד תורה ליום גיבוש בצפון הארץ. באותו יום היינו ב'חיידר' עד חמש בערב, שהרי אי אפשר לסגור את ה'חיידר' בגלל שהמלמדים צריכים לפוש, ואין מבטלין תלמידי תשב"ר אפילו לבניין בית המקדש. לאחר מכן נסענו לקברי צדיקים, התפללנו וסעדנו, ובשעת לילה מאוחרת כשכבר היינו עייפים מאוד, שמענו את ההרצאה – והיינו מרותקים למרצה במשך שלש שעות, עד השעות הקטנות של הלילה.
במחשבה לאחור, כשניסיתי להבין איך המרצה הזה הצליח להחזיק אותנו מרותקים למשך זמן רב כל כך, אחרי יום ארוך ומייגע, שמתי לב לדבר מאד פשוט. ההרצאה של אותו מרצה עסקה בנו. המרצה התמקד בסוגי האופי השונים של האנשים, תוך כדי שהוא מביא אנשים להבין מה הן נקודות האופי והתכונות הבולטות אצלם.
ומכאן למסקנה – כאשר תדבר עם האדם על עצמו, על חייו, הוא איתך… אם תצליח לגעת בו ולרגש אותו במשהו שנוגע אליו, לעולם הפרטי שלו, לא משנה כמה גירויים אחרים יהיו מולו, הוא יתרכז בך.
זו דרך נפלאה להצליח במצוות והגדת. גם אם אתה לא ה'גימיקאי' הכי גדול ולא השחקן הכי גדול, יש לך את היכולת להעביר מסרים. אתה רק צריך למצוא את הדרך לחבר את המסרים לעולמו של הילד. לא לדבר באוויר, לדבר אתו.
דיברנו מקודם על המסר המרכזי של 'והגדת לבנך', אהבת הקב"ה והרצון שלו בעם ישראל. אל תדקלם מהספרים. חפש איפה אתה בנקודה הזו, איפה זה נוגע בך, מה זה בשבילך, כדי שזה יהיה אמיתי. ואז תתרגם את זה לחיים של הילד, לעולם שלו. כך הדברים יהיו גם 'יוצאים מן הלב' וגם 'נכנסים אל הלב'.
אמר לו האיש: תשמע סיפור מדהים
אתן כאן שתי דוגמאות של סיפורים שאני רגיל לספר, ותן לחכם ויחכם.
[בדרך אגב, אני נוהג להדגיש לתלמידים שאת כל הסיפורים שאני מספר ישמרו לסעודות של 'חול המועד'. ב'ליל הסדר' עדיף שיקשיבו לאבא ברוב קשב. אני מאמין שתפקיד המלמד הוא להכין את הילד להיכנס לאווירה, ולכוונן אותו אל התדר הנכון שאתו יוכל לקבל מאביו את מה שיש לו לתת לו].
מסופר על הרב גבריאל הולצברג הי"ד, שפעל רבות לקירוב יהודים במומבאי שבהודו: פעם בערב פסח בצהריים שלחה אותו רעייתו הרבנית רבקה הי"ד לבדוק אולי יש עוד איזה אורח שאפשר להזמין לליל הסדר. למרות שכבר תלה מודעות והזמין את כל התרמילאים היהודים שמטיילים שם, פנה לבדוק שוב אולי פספס מישהו.
הוא הגיע לבית הארחה מסוים וביקש בקבלה לרפרף על ספר האורחים, שם ראה איזה שם שמצטלצל כמו ישראלי. הלך ודפק בחדרו של האיש. כשהלה פתח וראה את הרב הולצברג בדלת, דמות יהודית עם זקן ופאות, נדהם ושאל אותו: "מי שלח אותך לפה?"
ור' גבריאל ענה: "הקב"ה שלח אותי"..
אמר לו האיש: תשמע סיפור מדהים. אני מגיע עכשיו מדרום הודו בדרכי לצפון. הייתי אמור להחליף כמה רכבות, ופתאום באמצע הדרך גיליתי שכייסו לי את הארנק עם כל הכסף והמסמכים. לא ידעתי אנה אני בא, ישבתי בודד בתחנת הרכבת על ספסל צדדי, עד שהגיע יהודי צרפתי שריחם עלי ונתן לי קצת כסף בשביל לשכור פה חדר במלון עד שאירגע ואחליט איך אני ממשיך מכאן.
וכאן במלון, פתאום מצאתי את עצמי מדבר עם אלוקים.. אני הקיבוצניק שמעולם לא היה לי קשר עם 'ההוא' שם למעלה, מוצא את עצמי פתאום תקוע במצב ביש, והתחלתי לשוחח אתו.
ואז 'זרקתי' כזה משפט: אנחנו עכשיו בערב ליל הסדר. בבקשה, אלוקים, אם אתה אוהב אותי, תן לי סימן. אל תיתן לי להיות לבד הלילה, תן לי להיות בליל הסדר אמיתי עם עוד יהודים!.
רק סיימתי את השיחה, ופתאום – נקישות בדלת. חשבתי שאני מדמיין, אבל לא. אני פותח את הדלת ורואה מישהו שנראה כמו רב יהודי בקצה המדרגות. וכשאני שואל אותך מי שלח אותך? אתה עונה לי: 'הקדוש ברוך הוא!'.
מיותר לציין, שאותו יהודי זכה להשתתף ב'ליל הסדר', ואט אט גם נפשו נקשרה בבורא עולם.
הסיפור הזה ממחיש בצורה מרתקת ונוגעת ללב את הנקודה שדיברנו עליה, שבפסח הקב"ה מראה לנו אהבה יתירה, ואומר לנו: אני רוצה את הקשר איתכם, אני פה ואני רוצה שתשובו אלי.
משהבין שמערל הגביר בחושיו המסחריים שהבחור הזה הוא המרגלית שחיפש זמן רב
מסופר על הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע, שפעם יצא ב'ליל הסדר' בלוויית תלמידיו לראות איך נראה ה'סדר' אצל יהודי העיירה. לפתע שמעו כפרי נבער אחד שמסרס בבורותו את לשון ההגדה ואומר 'בשעה שמצה ומרור מחותנים לפניך' – במקום 'מונחים לפניך'. התלמידים לא התאפקו מלצחוק, אך הרבי כלל לא צחק אלא פתח סיפר להם מעשה:
פעם הגיע לאחת הישיבות גביר יהודי ושמו שמערל, שחיפש חתן עבור בתו היחידה, ורצה כמובן את הבחור הכי טוב בישיבה, כליל המעלות.
הראו לו את 'סנדר'ל', הבחור הצנוע שיושב בקרן זווית ולא פסיק פומיה מגירסא, הוא ה'ש"ס המהלך' של הישיבה.
משהבין שמערל הגביר בחושיו המסחריים שהבחור הזה הוא המרגלית שחיפש זמן רב, והיות וסוחר ממולח הוא, לא ייתן להזדמנות זו לחמוק מידיו. הוא נחפז חיש מהר לסגור 'וארט' ולשבור צלחת, ולא אבה לשמוע על שום דחייה אף לא ביום אחד, אלא מיד עשה 'לחיים' על בקבוק ליקר פשוט שמצא שם עם כמה תופינים יבשים. כמובן שאחר כך דאג לכל מחסורו של החתן בפאר והדר ולחתונה מפוארת כראוי.
עברו הרבה שנים, שמערל הגביר הזדקן וביקש מחתנו ר' סנדר שיאות להיכנס קצת לעסקיו כדי שיוכל לעזוב את העולם בידיעה שיש מי שממשיך את דרכו. אך ר' סנדר שבן עלייה היה לא אבה לשמוע על כך בשום אופן, וכך נוצר ויכוח ביניהם.
הלך שמערל והביא מהמרתף שקית עם בלויי הסחבות אותן לבש סנדר כשנפגשו לראשונה, באומרו: תראה מאילו אשפתות הרמתי אותך ולאן הבאתי אותך, הגיע הזמן להכיר טובה על כל מה שעשיתי למענך.
ר' סנדר לא התמהמה, ושלף לעומתו את בקבוק הליקר הפשוט שממנו שתו 'לחיים' באותו יום, לאמור: זכור את להיטותך לקחתני לחתן, כשלא הסכמת לשמוע על דחיה אפילו ביום אחד, ומיהרת לשתות 'לחיים' עם הבקבוק הראשון שמצאת. מה לך אפוא כי תלין, בבקשה הנח לי לעסוק בתורה ובעבודה כרצוני מימים ימימה.
סיים הרבי מרופשיץ והסביר לתלמידיו: ה'מרור' שהקב"ה מצווה עלינו לאכול בליל פסח הוא כדי להזכיר לנו את המרירות הנוראה שסבלנו במצרים, ואת חובתנו להכיר טובה להקב"ה ולהודות לו על שהוציאנו משם לחרות, וכמובן גם את התביעה העצומה שנובעת מכך – האם אנו אכן מתנהגים כלפיו בהתאם.
ולעומת זה אנו מגביהים גם את המצה, ואומרים: מצה זו על שום מה, על שלא הספיק הבצק של אבותינו להחמיץ.. אנו מזכירים להקב"ה כביכול איך שמיהר להוציאנו משם בחיפזון בלי להמתין רגע קט מרוב אהבתו וחיבתו אלינו.
המצה מול המרור בליל הסדר, הם על משקל המלבוש הישן מול בקבוק הליקר שהוציאו החותן וחתנו. לכן הבקשה 'שיהיו מצה ומרור מחותנים לפניך', שנאמרה בטעות ע"י יהודי פשוט – עוררה רעש והתפעלות עצומה בגבהי מרומים.
גם הסיפור הזה ממחיש מאוד את המסר של אהבת השי"ת לעם ישראל, וזו המהות של חג הפסח שאנו רוצים להעביר לילדים שלנו.
ויהי רצון שנזכה לקיים בשלמות את תפקידנו ולראות דורות ישרים מבורכים, ונזכה לאכול מן הזבחים והפסחים עוד השנה, בבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.