מדוע אין לכולם בנים תלמידי חכמים, והרי כולם זהירים בהדלקת נר שבת ונר חנוכה?

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

"בקובץ המועדים" (בהוצאת "מכון ירושלים") הובא כתב ידו של רבי יצחק סגי-נהור, בנו של רבינו הראב"ד ז"ל, השואל שאם נאמר בגמרא (שבת כג, ב) ש"הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים", אם כן מדוע אין לכולם בנים תלמידי חכמים, והרי כולם זהירים בהדלקת נר שבת ונר חנוכה?

השיב על כך רבי יצחק ז"ל: "האמת היא שחכמים אמת ודבריהם אמת, וכפי מה שכל העולם מדליקים נרות חנוכה, שרובא דרובא יוצאים ידי חובתם, אבל מיעוטא דמיעוטא זהירים להדליק כפי כל פרטי המצוות והדקדוקים, שהזהיר בהדלקתם בכל פרטיהם ודקדוקיהם יקנה וישיג בכוח המצווה וסגולתה בנים זכרים תלמידי חכמים". יש לציין גם את דברי המאירי (שבת שם) הכותב שסגולת הזכייה לבנים תלמידי חכמים היא דווקא במקיימי מצוות נר חנוכה "דרך חיבוב מצוה".

הגאון בעל שו"ת  שבות יעקב, בספרו עיון יעקב (הנדפס בתוך ספר עין יעקב) שואל גם הוא שאלה זו, מדוע לא כולם זוכים לבנים תלמידי חכמים, כאשר כולנו מדקדקים בהדלקת נר שבת  ונר חנוכה, והוא מייסד יסוד חינוכי נפלא, ואלו דבריו: "ואי לא דמסתפינא הייתי אומר, דקאי הרגיל בנר כדי שבני ביתו יכולים ללמוד בלילה אצל הנר, הווין ליה בנים תלמידי חכמים".

כוונת דבריו הם ש'הרגיל בנר' היינו שהאדם רגיל להדליק נרות בביתו ולעסוק בתורה למול הנרות, ולאפשר גם לבני ביתו ללמוד ללמוד תורה לאור הנרות ללא הפרעה. כשהאב נותן דוגמא אישית של חשקת התורה והתמדתה ומפזר ממון לצורך קניית נרות, שיאירו בבית כדי שהוא ובניו ילמדו תורה, זוכה שהוא ובניו רואים שהתורה הקדושה חשובה לו מכל והם עצמם גדלים לתלמידי חכמים, יתכן שזוהי גם כוונת המאירי, שכתב שדווקא אלו שמקיימים מצוות בדך של חיבוב מצווה זוכים לבנים תלמידי חכמים, כי הם מראים במעשיהם דוגמא אישית נפלאה לבניהם, מה חשוב להם בחיים  ומה הם מחבבים באמת. הילדים רואים, קולטים ומיישמים הלכה למעשה.

איש לא יוכל ללמד אומנות שהוא עצמו אינו יודע אותה. לא בדיבורים בלבד מחדירים את התורה בלב הילד, אלא בעיקר על ידי מעשים והתנהגות אישית. התלמיד לומד בעיקר מהדוגמה שמוריו מראים לו, אך אם המורה אינו יודע את התורה שהוא מלמד, הרי התלמיד לא יוכל לעולם להשתלם בה. בהקשר לכך נאמר בגמרא: "רבי לא שנה, רבי חייא מנא ליה?", שפירושו שאם רבי, רבו של רבי חייא, לא למד סוגיה מסוימת, כיצד אפשר לדרוש שתלמידו יעמוד על הדברים נכוחה?!

חז"ל אומרים כי "הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר חלק". ליבו ומוחו של הילד כדף חלק הם, כל מראה וצליל, תנועה וניד עפעף, נחרתים עמוק בלבבו ומשפיעים על התנהגותו. הילד מושפע ממראה עיניו יותר ממשמע אוזניו. עובדה היא שהתנהגות ההורים והמחנכים משפיעה על הילד יותר מכל הדברים הנאמרים לו, שהרי אינה דומה שמיעה לראיה.

הגמרא אומרת: "גדול שמושה של תורה יותר מלמודה". כוונת הדברים היא שהדוגמא האישית, בה מבחין התלמיד בהליכותיו והתנהגותו של רבו, חשובה היא לאין ערוך מהלימוד עצמו מפי הרב.

הרש"ר הירש זצ"ל כותב כי בכל שטח משטחי הלימוד והחכמה ידוע ומקובל שרק המחנכים שהתשלמו בלימוד והחכמה, יכולים ללמד את תלמידיהם. קל וחומר בשטח המוסר והחינוך: "משום כך עלינו להקפיד מאד על כך, שבבואנו  לחנך את בנינו, נהיה אנחנו בעצמינו בקיאים יפה במשימה זו. עלינו להבהיר לעצמנו את כללי המוסר והתכונות המוסריות שהיינו רוצים שיתפתחו אצל בנינו לכלל שלימות. עלינו לרכז את כל כוחותינו כדי להתמחות היטב באומנות המוסר, למען נוכל לשמש דוגמא ומופת איך אדם מתרגל ללכת בדרך המוסר. עלינו לעקור מקרבנו את הפגמים והמידות המגונות כדי שלא ישתרשו בעתיד אצל ילדינו. עלינו לבערם כליל מתוך דיבורינו, דעותינו, השקפתינו ומעשינו, וזאת לבל יוכלו ילדינו ללמוד מאיתנו חולשות מוסריות וליקויי אופי".

הרש"ר הירש מסכם וכותב: "לפיכך שומה עלינו להתחיל, לא יאוחר משעת לידתו של בכורנו אשר ד' חונן איתנו, ולנדור נדר קדוש, כי משעה זו ואילך נחנך את עצמנו, על מנת שנוכל לחנך את בנינו ברוח התורה והמצוות". דברים אלו מבוססים על דברי הרמב"ם, שכתב: "הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו, עד שיחזור למוטב".

רבנו ה"חזון איש" זי"ע בספרו אמונה וביטחון" כותב כי "מהמפסידים היותר עיקריים היא היות מלמד לרבים בלתי שלם במידותיו, המחנך הבלתי שלם הפסדותיו כפולים". זאת מפני שכשאדם שכזה אינו יודע לחנך והוא מחנך, הרי שמרגיל את תלמידיו בדרכים שאינם נכונות וב"הנהגות מגואלות", כלשונו. גם כשלקחי מוסריו ודבריו טובים המה, כשאין תוכו של המחנך כברו, דבריו אינם נכנסים ללב החניך, ולא עוד אלא שלומד ממעשיו הלא מושלמים יותר ממה שלמד משיעוריו המושלמים.

ה"חזון איש" מגדיר כך את הדברים: "התייחסות הרב לתלמידיו דורשת תכונות תרומיות ומיצוי המידות . וכשמייסר את תלמידו בביטוי גס וזעקת רוגז על העוול אשר עשה, מתערב כאן רע וטוב. אם יש כאן תועלת תוכחה והחניך מתעורר על חטאו וגומר בלבו שלא לשנות חטא זה, יש כאן ענין רע שהחניך מתרגל בגסות ובקפדנות שמקבל מרבו שראהו משתמש במגונות אלו בשעת תוכחתו, וגדול שימושה יותר מלימודה, והתלמיד מחקה תמיד את הרעות מן המחנך, ובהיות המחנך מחזיק עצמו לאיש השלם, כליל מידות הטובות, וכל גנותות שעושה הן נעשות בגאוה ובוז, גם חניכו מתרגל בתעתועיו לעשות תועבות על טהרת תרומה"…

•••

כל דברי המוסר אינם עושים רושם על הילד כמו הדוגמא האישית שהוא רואה אצל הוריו ומוריו, אם לטובה ואם לרעה. הורים תקיפים לא יצליחו לחנך לסבלנות. הורים רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות, גסי רוח לא יוכלו לחנך לנימוסים והורים שלא מתנהגים ביושר בהתנהגותם הכספית עם האחרים, לא יוכלו לחנך את ילדיהם לתמימות וליושר. אבא יכול לדבר גבוהה גבוהה על כוחה העצום של התפילה, אך הבן רואה בדיוק מתי האבא עצמו מגיע לתפילה, איך הוא מתפלל ובאיזה עלון על פרשת השבוע הוא מסתכל באמצע חזרת הש"ץ…וכן, למשל, הורים המדברים עם הילדים על לקחי מסירות הנפש לתורה, שכולנו לומדים ממאורעות  החנוכה, אך אינם מראים מסירות נפש לתורה בחייהם הפרטיים, בהתנהגותם היום-יומית, הם יוכלו לדבר ולדבר, אך הילדים קולטים ורואים מה חשוב להוריהם ומה פחות חשוב להם, מה מרגיז את אבא ומה משמח את אמא, האם תפילה טובה, חידוש טוב, דף גמרא ו'חבורה' בכולל או דווקא מערכת סלונית חדשה וצימר בחופשה…

אנו רוצים שבנינו ימסרו את נפשם על התורה?- הבה נמסור בעצמנו את נפשותינו על התורה!! ונרבה בתפילה על צאצאנו שיזכו להיות מאירים בתורה, בעלי מידות טובות ועוסקים בתורה לשמה

(פנינים הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א)