הרב ישראל מאיר שושן
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה… רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן…" (שמות א', א'-ב')
אומר רש"י: אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאן במיתתן. הקב"ה מונה וסופר להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים. שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם. שנאמר בישעיה: "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". להודיע חיבתן של עם ישראל שנמשלו לכוכבים.
הסבא מסלבודקה היה אומר דבר נורא. מדוע נמשלו עם ישראל דוקא לכוכבים? כי ידוע שבבריאת העולם הכוכבים האירו. הדבר תמוה, אם השמש האירה, והירח האיר – מהי תועלתם של הכוכבים, שאורם כה חיוור ומועט? אלא הקב"ה אמר ללבנה שתמעט את עצמה, כי 'אין שני מלכים משמשים בכתר אחד'. מיעטה הלבנה את עצמה, והקב"ה הרבה צבאה בכוכבים כדי לפייסה.
עומדת לה הלבנה שהיתה בשיא הזריחה והיכולת להאיר, ומנמיכה את עצמה. הולכת הצידה, כביכול, היא פגועה. מיד יצר בורא עולם יצירה של כוכבים, שלכאורה אין מהם שום תועלת. כל תכלית בריאת הכוכבים היתה לפייס את הלבנה.
עם ישראל נמשלו לכוכבים, שכל מטרתם הינה לפייס. גם הכוכבים, לא בשביל עצמם נבראו. ליהודי יש תפקיד באהבת ישראל שבו – לפייס. מה הכוכבים נבראו כדי לפייס, גם היהודי חי ובא לעולם בשביל לפייס את השני.
גאון המידות היה רבי איסר זלמן מלצר, תלמידו של רבי חיים בריסקער, סגן ראשי הישיבות. בשנת תשי"ד, פחות מחודש אחרי החזון איש, נפטר ר' איסר זלמן בשם טוב ובשיבה טובה. הספדים רבים נערכו אחריו בכל עולם הישיבות. גם בישיבת חברון נערך מספד גדול לזכרו של גאון הדור רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שהיה גיסו של ראש הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל. אחד מן המספידים היה רבי משה חברוני, שהיה חתנו של רבי משה מרדכי ואחיין של הנפטר, והוא סיפר סיפור שארע עמו:
היה זה בשנת תש"ח, כשש שנים לפני הפטירה, עוד לפני קום המדינה. בירושלים נערך אז עוצר. משש בערב עד שש בבוקר אסור היה לצאת מן הבית. מי שיצא – הסתכן בהריגה או במעצר בחשד לריגול… רבי משה חברוני היה אז אברך צעיר. לילה אחד, ישב בביתו בשעה מאוחרת מאוד והכין את השיעור למחר. לפתע נשמעו דפיקות בדלת. הרב זינק בבהלה לדלת ושאל בחשש: "מי שם?"
קול חלש נשמע מעבר לדלת, קולו של רבי איסר זלמן: "דער פטר, הדוד, הדוד…" בזריזות פתח רבי משה את הדלת, כשתסריטי אימה מתרוצצים במוחו, מי יודע מהו הדבר הנורא שגרם לדודו הזקן להטריח עצמו בשעת לילה כה מאוחרת, תוך סכנת נפשות עצומה ממש.
אך בפתח עמד רבי איסר זלמן כשחיוך גדול שפוך על פניו, והוא מרגיע: "אל דאגה, הכל בסדר, אבל יש לי איזה רמב"ם קשה, סתירה ברמב"ם, אני חייב פשט! ידעתי שאתה ער כעת ומכין את השיעור, מסתמא יהיה לך איזה פשט בשבילי!"
"בשביל זה הגיע גדול הדור, בשעה כה מאוחרת תוך הסתכנות עצמית", הספידו הרב חברוני, "כזו אהבת תורה עצומה היתה לו!" והוא ממשיך בסיפורו: "כמובן, מיהרתי להכניסו לביתי, והוא הציג בפני את הסתירה. אכן, הסתירה היתה קשה מאוד! עיינתי ברמב"ם במשך כעשר דקות, ולבסוף, עלה לי רעיון לתירוץ. אמרתי לו את החילוק, ורבי איסר זלמן היה מאושר. הוא נישק אותי ברוב התרגשות, באומרו: " אה! עכשיו סדרת לי את העניין!" הוא נשאר ללמוד בביתי עד תום העוצר בשעה שש בבוקר, נפרד לשלום והלך".
סיפור נפלא של אהבת תורה עד כלות…
אך מה באמת עמד מאחורי הסיפור? לא ידע רבי משה חברוני עד יום מותו…
רבי איסר זלמן מלצר חיבר ברב גאונותו את הספר "אבן האזל", המכיל שמונה חלקים. החלק האחרון של ספרו החשוב, חלק ח', התעכב בהמתנה לדפוס זמן רב, כשנה וחצי המתין חלק זה לצאת לאור. ערב אחד, התפלל הרב תפילת מעריב בבתי ברוידא, סמוך לביתו, השעה היתה חמש וחצי בערב, ובחורף ניתן היה להתפלל ערבית. הגבאי זרז את המתפללים שהתעכבו בבית הכנסת, עוד מעט מתחיל העוצר ואסור שאי מי ישאר בבית הכנסת.
בעל בית הדפוס, שהיה גם הוא בין המתפללים, ניגש לרבי איסר זלמן ובישר לו: "כבוד הרב, מחר ב8 בבוקר אפשר להביא את הכתבים, מתחילים להדפיס את הספר, הגיע התור של הרב!" בשמחה מיהר הרב לביתו, לקח את תכריך הכתבים, הוסיף, תיקן, מחק וסיים את ההגהות האחרונות. השעה היתה 12:30 בלילה.
לאחר שעבר על כל הסוגיות מתחילה ועד תום, פנה לרבנית ואמר: "אינני יכול להדפיס מחר את הספר!"
"למה??" נדהמה הרבנית, "לאחר שחיכית זמן כה רב?! הרי אם לא תדפיס אותו מחר, מי יודע מתי יגיע שוב תורך?"
"אכן, את צודקת", ענה הרב בצער, "אבל איני יכול להדפיס! אסביר לך למה. בספר מופיעה קושיה מחתנו של גיסי הגאון רבי אהרן כהן, ראש ישיבת חברון, במקום נוסף בספר מופיע תירוץ שתירץ לי חתנו של גיסי, הגאון רבי יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון. כעת, אני נוכח לדעת שרבי משה חברוני אחייני לא מופיע בספר. חוששני שאם אדפיס כך את הספר, ישאלו הנכדים בבא הזמן 'מדוע רק סבא שלנו לא מופיע בספר?' וזו תהיה עוגמת נפש גדולה עבורו, ואם לאדם אחד תהיה עוגמת נפש מהדפסת הספר, איני מעוניין בהדפסתו! מוטב אגנוז את הספר ולא אצער יהודי בהוצאתו!"
הרב שקע בהרהורים. לפתע עלה בדעתו רעיון נפלא. "יש לי פה סתירה ברמב"ם", קרא ר' איסר זלמן, שבמוחו עלו מיד לפחות עשרה תירוצים המתאימים ליישב את הסתירה, "אכנס אל ר' משה חברוני, שודאי ער עדיין ומכין את שיעורו, והוא הרי ת"ח גדול, ודאי יצליח ליישב את הסתירה, אזי אוכל להכניס את תירוצו בספר היוצא לאור". וכך עשה.
בשעה מאוחרת בלילה, בזמן העוצר הוא רץ לביתו של האחיין, הציג את הסתירה וקיבל את התירוץ המבוקש. בבוקר, שב רבי איסר זלמן מאושר לביתו, וכתב בספר: "ותרץ לי חתן גיסי, הגאון רב משה חברוני, ר"מ ישיבת חברון, והדברים נפלאים ומאירים…"
מסירות הנפש העצומה שגילה הרב בזמן סכנה היתה בעיקר בשביל לא לפגוע ביהודי.
נמשלו ישראל לכוכבים – מה הכוכבים הגיעו לפייס, כך יהודי נועד, אך ורק לפייס, לאהוב ולכבד – כל יהודי ויהודי. זו היתה משנת חייו של רבי איסר זלמן – כבוד הזולת.
חובה עלינו להתחזק ב"ואהבת לרעך כמוך", לאהוב את השני, לחדד את הרגישות, שחלילה לא תהיה פגיעה בזולת, ואז נזכה בעז"ה ל"זה כלל גדול בתורה".
לפני שכותבים כזה סיפור צריך לבדוק אותו, כי הקטע המצוטט לעיל אינו קיים באבן האזל, הוא אכן מזכירו בהל' מלכים בנוסח אחר ובהערה ששמע ממנו ולא סתירה ברמבם