ברוך הטוב והמטיב שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה לקראת שובנו להסתופף בחצרות בית אלוקינו וכניסתנו המחודשת לבית הכנסת ולבית המדרש, אמנם בהגבלות המחייבות מדין ‘ונשמרתם’, אך כל קירבה לבית הכנסת אהובה, חשובה ותועלתה מרובה, כדברי דוד המלך עליו השלום (תהילים פד, יא) “בחרתי הסתופף בבית אלוקי”. פרש”י “הסתופף – על הסף ועל המזוזות”. דוד המלך בחר בבית אלוקיו אפילו כשלא היה באפשרותו להיכנס פנימה אלא רק להימצא על הסף והמזוזה.
עלינו להתעורר בכבוד בית הכנסת, לקיים ‘בבית אלוקים נהלך ברגש’, שלא לדבר כלל בזמן התפילה וקריאת התורה; אמנם עצם קדושת בית הכנסת בכללותה אוסרת שיחה בטלה בתוכו אף שלא בשעת התפילה (שו"ע קנא, א), אך בשעת התפילה נאסר כל דיבור, אפילו שאינו בכלל ‘שיחה בטלה’. במיוחד בני קהילתנו נדרשים לכך כפי ששמענו במעמד ‘בונים לדורות’ מפי גדולי הדור מרן שר התורה שליט”א ומרן ראש הישיבה שליט”א כשנשאלו על מה להקפיד בבית הכנסת ההולך ונבנה. השיבו שניהם בלשון אחד: ‘שלא לדבר בשעת התפילה’. אף בכניסתנו המחודשת לבית הכנסת נתחזק בכך.
הכל תמהים מדוע נעל הקב”ה עלינו את בתי הכנסת, אין בינינו נביא ובעל רוח הקודש להשיבנו, אך רבותינו הראשונים ברוח קדשם ראו את השיחה בשעת התפילה כסיבה, כדברי המשנה ברורה (קכד, כז) “כתב באליה רבה בשם הכל בו אוי להאנשים שמשיחים בעת התפילה כי ראינו כמה בית הכנסת נחרבו בשביל עוון זה, ויש למנות אנשים ידועים להשגיח על זה”.
בחסד ה’ עלינו חוזרים כולנו חיים ובריאים, כה יתן ה’ וכה יוסיף חיים וברכה ושלום עד העולם. אף אנו נשיב לו בתודה ונכבדהו בביתו – בית מקדש מעט (מתוך מכתב מורינו הרב שליט"א לבני קהילתו).
לא שם ליבו לענייני הכבוד
“זה השער לה’ צדיקים יבואו בו: בית הכנסת ובית המדרש שאין בו מחלוקת ויש בו ברכות – צדיקים יבואו בו” (ספר הרוקח)
דבר צחות שמעתי ממורי ורבי מרן הגרי”ש אלישיב אודת מאמר חז”ל (ברכות ז, ב) “הקובע מקום לתפילתו כשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו”.
נשאלת השאלה מה ענווה וחסידות יש בקביעות מקום לתפילתו?
והשיב שבדרך כלל במשך הזמן יש לאדם טענות כלפי המקום שבו הוא מתפלל; אם מפני שלא כיבדוהו כראוי, אם מפני שסבור שלא נתנו לו עליה כראוי לכבודו ואם מפני שאר טענות כיו”ב, ולכן רוצה לעקור ממקומו ולעבור להתפלל בבית כנסת אחר, אך הקובע מקום לתפילתו ואינו משנה את מקומו – הרי שהוא עניו וחסיד ולא שם לבו כלל לענייני כבוד וגאווה.
דקדוקי הלכה ראויים
מרן הגרי”ש אלישיב הזהיר לסיים אף את ברכות קריאת שמע בתוך זמן קריאת שמע. אמנם בדיעבד אפשר לברכן עד סוף זמן תפילה, אך לכתחילה יש לסיימן בתוך זמן ק”ש, זאת מלבד הבעיה שעורר מרן הסטייפלר דאם מסיימים ברגע האחרון הרי שחלק מהמתפללים המאריכים או מתאחרים ומסיימים ק”ש לאחר הציבור נמצאו קוראים ק”ש לאחר זמנה. לכן ראוי לסיים גאל ישראל בתוך הזמן.
יש לעשות מאמץ לכתוב ספרי נביאים, כדי שיוכלו לקרוא מתוך הקלף, כפי שכותב המשנה ברורה (רפ"ד, א). בשער הציון מוסיף בזה תוכחה נוקבת “בפרט בימינו שמפזרין הרבה כסף על תכשיטי בית הכנסת שאין נחוץ כל כך, וכוונתם לשם שמים כדי לקים זה א-לי ואנוהו, בוודאי מצוה להתנאות בכתיבת נביאים הקדושים”.
מתי לבנות בית כנסת חדש
כל שינוי מקום צריך שייעשה בדחילו ורחימו ובכובד ראש על כל הכרעה בהלכה ובהנהגה ובוודאי על עצם השינוי והצורך, כהוראת מרן הגר”ח מוולאז’ין (כתר ראש אות נ"ג) “כלל גדול אם יצליח קצת בלימודו באיזה מקום ויתחדש עליו לעשות באופן אחר או ליסע למקום אחר שלא למהר הדבר עד שישקול בדעתו הדבר היטב”.
וכפי ששמעתי בצעירותי כשבאתי להתייעץ עם מרן הסטייפלער ואמר לי יסוד גדול: בסוכות בהלל ב’הושיעה נא’ מנענעים את הלולב, ואילו ב’הצליחה נא’ עומדים במקום. מדוע? שינוי מקום, אינו דבר פשוט, ויש בו סיכון. אם טוב לך ורצונך ב’הצליחה’, עדיף לך להישאר במקום… רק אם אתה זקוק ל’הושיעה’, עליך לנענע ולחפש בכל הצדדים… אם בית כנסת במצב של ‘הושיעה’, כיון שהמקום צר מהכיל למתפללים והלומדים, חייבים להקים מקום חדש, בתפילה רבה שהסיעתא דשמיא והברכה השורה במקום הישן תמשיך ותשרה גם במקום החדש.
מבית הכנסת לבית המדרש
“אמר רבי לוי בר חייא: היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר [תהלים פד, ח] ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון” (ברכות סד, א)
מדוע מגיע שכר כה עצום – קבלת פני שכינה – ליוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש?
טבעו של עולם – אדם עושה מעשה טוב, מקיים מצוה, לאחריה מבקש מנוחה, יוצא להפסקה. עבד אינו מבקש לנפשו מנוחה, אינו יוצא להפסקה. הוא מודע לחובותיו. ממשימה אחת, עובר מיד למשימה הבאה.
היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ועוסק בתורה, מוכיח בעצמו שאינו עושה פעולה רוחנית נקודתית, זעיר פה, זעיר שם. אדרבה, כל מהותו סובבת עבודת-קודש מתמדת. בחינת עבד. עבד לעם קדוש. ‘אנא עבדא דקודשא בריך הוא’. כל מהותו – ממשימה רוחנית למשימה נוספת. לפיכך שכרו רב.
לעולם קורין במדבר קודם עצרת
בשולחן ערוך נפסק (תכח, ד) “לעולם קורין פרשת במדבר קודם עצרת”. ביאר הבאר היטב “מנו פירוש במדבר שנמנו בו ישראל קודם עצרת”. הרי שיש שייכות לפרשת במדבר כהכנה לקבלת התורה. והרמב”ן (במדבר א, ב) מביא מדרש שמניין בני ישראל נעשה לשבחם ולרוממותם “שאו את ראש בני ישראל – בויקרא רבה דורש לשבח אין ‘שאו’ אלא לשון גדולה כמו דכתיב (בראשית מ, יג) ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך… ונאמר (דברי הימים א כט, יא) לך ה’ הממלכה והמתנשא לכל לראש, לקיים מה שנאמר (תהלים קמח, יד) וירם קרן לעמו… שאם יזכו ינשאם ויעלה אותם לגדולה”.
ודבריו תמוהים, שהרי לכאורה המספר מאבד חשיבות כל יחיד ויחיד, ולדבריו אדרבה הוא מחשיבו בזה.
ובהמשך הפרשה מבאר הרמב”ן (א, מה) מדוע נצטווה משה למנות את בני ישראל “כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו אהרן קדוש ה’ והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם. וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן, כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים ה’ אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם. ובמדבר רבה ראיתי שלא תהיה אומר לראש המשפחה כמה במשפחתך, כמה בנים יש לך אלא כולם יעברו לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם”.
אכן בדרך כלל מאבד המניין את הייחודיות של כל יחיד, אך במניין בני ישראל כל אחד שנמנה בין כלל ישראל ונעשה לחלק מהם, קיבל בזה חשיבות רבה, זאת ועוד כיון שהמניין נעשה על ידי “אב הנביאים ואהרן אחיו קדוש ה’”, ניתן לו בזה “זכות וחיים כי בא בסוד העם”.
ומביא הגר”א (משלי טז, ד) “כשהיו בני אדם הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה’, היה הנביא אומר על פי משפט הנבואה את הדרך אשר ילך בה לפי שורש נשמתו וטבע גופו”. ואם דבריו אמורים בכל הנביאים, בוודאי כך הוא במעמד נורא ההוד בו עלה היהודי להימנות לפני משה ואהרן שהיה מגלה לו מהי הדרך המיוחדת אשר ילך בה לפי שורש נשמתו, לא רק שלא נגרעה הערכתו העצמית, אלא אדרבה קיבל בזה רוממות נשגבה ביותר.
כיון שרק עם ישראל זוכה במעלת הציבור, מה שאין לגויים, ואם יצטרפו יחד אלף גויים זה לצד זה, לא ייחשבו אלא כאלף יחידים, מה שאין כן עם ישראל שמקבלים בזה מעלת הציבור, ממילא רוממות ועבודת כל איש ישראל שזורה מהיותו חלק מהציבור כולו, ובד בבד אדם פרטי בפני עצמו, שהרי מה שנמנה בתוך בני ישראל מקבל בזה רוממות מיוחדת, ומאידך “כיון שלכל אדם יש דרך בפני עצמו ללכת בה, משום שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות ואין טבע בני האדם שווים” (הגר"א שם) לכן צריך לנווט בכדי למלא את ייעודו האישי בתוך כלל ישראל.
והידיעה כי למרות עוצמת עם ישראל, באם היחיד לא ימלא את חלקו, בכל אלפי שנות קיום העולם לא יהיה אחר שיוכל לעשות זאת, ידיעה זו מעניקה רובד מרומם של עבודת ה’.
הגר”א (שם) מביא דבר נורא שאף כשהנביא גילה לאדם מה היא דרך עבודתו, אם היה לאדם ריווח או תאווה מסוימת מכך, אמנם לא היה באפשרותו להתכחש לדברי הנביא אשר הצפונות גלויות בפניו, אך היה מסלף את דברי הנביא למילוי רצונו ותאוותו. בכל בית כנסת מונחת הארה מהקדוש ברוך הוא על חביבות מעלת הציבור המתאגדים יחד לעבודתו. ה’ יזכנו שנגלה את ייעודנו הפרטי של כל אחד ואחד ובתוך כל הציבור בכלל.
(שואלין ודורשין)