הרב צבי וינברג
"וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב" (ויקרא כ"ו, כ"ה)
וכתב רש"י: שע"י הדבר, נתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו נתונים ביד אויב[1].
איסור הלנת במת בירושלים מוזכר בגמ' בבבא קמא (פב:) בין העשרה דברים שנאמרו בירושלים[2].
והגמרא אומרת שאין לדין זה מקור, אלא זה "גמרא", ופירש רש"י שם (ד"ה גמרא) מסורת היא בידינו ואים טעם לדבר.
אולם במסורת הש"ס שם הביא שיש בזה טעם נסתר בזוהר פר' נשא (דף קמד.) שאם מלין בה את המת הוא נחשב כאחד הבהמות.
וז"ל שם: "ותאנא בצניעותא דספרא, כל מאן דעביד לינה להאי גופא קדישא בלא רוחא, עביד פגימותא בגופא דעלמין, דהא בגין דא לא עביד לינה באתרא קדישא בארעא דצדק ילין בה, דהאי גופא דיוקנא דמלכא, ואי עביד ביה לינה הוי כחד מן בעירא".
בגשר החיים (לגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל ח"א פ"ז אות ב' עמ' פח) כתב: בזמן שזכיתי לשמש את חו"ז מו"ר הגאון ר' שמואל סלנט זצ"ל ואז לא היה שום עיכוב ולא שום הפרעה מלקבור בלילה, הייתי רואה עד כמה היה מזרז למפקד החברא קדישא לקבור כל מת בלילה, ואף שמת קרוב לחצות הלילה, היו מאספין את חברי החברא קדישא לקוברו קודם אור היום. ואף ביום היה מקפיד הגרש"ס שלא להשהות את המת ללא נחיצות תוך ירושלים העתיקה, וכן צוה מו"ר הגרש"ס זצ"ל על עצמו בזמן בוא עת פקידתו לא יעשו בו שהיות כלל בין יהיה בלילה ובין ביום, ואז בטרם למדתי הענין הזה לא השכלתי לשאול את פי מו"ר זצ"ל טעמו של זרוז זה אם למד גם הוא כך בשיטת רש"י את אשר אמרנו, שבירושלם אין משהין כלל[3] או שהי' לו טעם אחר בזה. רק פעם אחת התיר מו"ר הגרש"ס להלין, להגאון הנודע מוהרי"ל דיסקין זצ"ל שנפטר שעה אחר ערבית, ואמר מו"ר הגאון רש"ס שהוא מתיר להלינו, אף שהיה תוך חומת העיר, מחשש סכנת נפשות כשיתקבץ כל הקהל בחשכת הלילה, באותם המבואות והשבילים הצרים של קרבת הבית שגר שם הגריל"ד זצ"ל[4].
[1] בחידושי רבי מאיר שמחה (ב"ק פב:) כתב שמרש"י כאן מוכח, שאסור להלין מת בירושלים אף שיביא לידי סכנה, שהרי אם יצאו מחוץ לירושלים יכולים להימסר בידי האוייב. ובאמת צ"ב מדוע יש להקפיד על זה כ"כ, הרי זה פיקוח נפש. ועד כדי כך רואים (באבות דרבי נתן פרק ד') שאפילו הבריונים בתקופת ריב"ז הקפידו על זה ונתנו להוציא את מיטתו מחוץ לירושלים.
[2] וראה שם בשיטמ"ק שהקשה שהרי איסור הלנת המת הוא בכל מקום ולאו דווקא בירושלים, וכתב שבירושלים אסור אף לכבודו של המת.
[3] ראה רש"י (שם ב"ק פב:) שכתב: מת בה אדם באותו היום קוברים אותו מיד.
[4] ועי"ש בענין להלין את המת מפני חשש ל"מת מדומה".
(קב ונקי)