אליעזר (לייזר) רוט
בימים בהם מתחיל עם ישראל אל לימוד המחזור השלישי של 'הדף היומי בהלכה', שוחחנו עם אחד מחשובי מגידי השיעורים, הגאון רבי מרדכי דוד ברנסדורפר, מגיד שיעור ב'דף היומי בהלכה' וב'דף היומי בבלי', זה רבות בשנים, ונכדו של הגאון האדיר רבי מאיר ברנסדורפר, זצ"ל.
השיחה נסובה אודות הדבקות המופלאה של הסבא הגדול בשולחן ערוך, והאופן בו קיים אותו בדקדוק ובלי שום חיפוש קולות או היתרים, ואדהכי והכי שמענו מפיו עוד כמה עובדות נפלאות המפנות אלומות אור לדרך חייו וצורת התנהלותו של הגאון הגדול, ענק שבענקים, אשר האיר מהודו על הארץ ועל הדרים עליה, בשו"ת שלו 'קנה בשם', בתפקידו כדיין מן המניין בבית הדין של 'העדה החרדית' בירושלים, וכן כמוהל מומחה וזריז במלאכתו אשר פעל ללא ליאות כדי להעמיד את הדת על תלה בכל תחומי החיים.
"מבחינתו של הסבא, השולחן ערוך לא היה רק ספר שלומדים בו ופוסקים על פיו אלא בעיקר ספר שחיים אתו בכל רגע נתון", מספר לנו נכדו רבי מרדכי דוד ברנדורפר שליט"א, בן לבנו הגאון רבי אהרן ברנסדורפר שליט"א, אשר יצא שמו ברחבי תבל כאחד מגדולי המומחים באמנות השחיטה והבדיקה, שתהיה כדת וכדין, על פי המסורת ובכפוף להוראות שקיבל מאביו הגאון זיע"א.
"כל הגישה של הסבא ה'קנה בשם' לחיים, כל צורת ההסתכלות שלו על דברים היתה דרך השולחן ערוך. מה שכתוב בשולחן ערוך עושים, מה שכתוב שלא לעשות לא עושים. בלי להתחכם ובלי לחפש דרכים עוקפות וכל מיני היתרים וקולות", מספר הנכד שליט"א.
"העולם היה אומר על הסבא שהוא 'מחמיר', אבל האמת שהוא לא היה אדם הנוטה לחומרות וכדו', אלא הוא פשוט דבק בשולחן ערוך בלי לחפש היתרים, לא בגלל שהוא החמיר, אלא בגלל שהוא לא ראה שום סיבה לסטות ממה שכתוב בשולחן ערוך… גם אם לפעמים קצת קשה, זה לא אומר שצריך לוותר ולהתגמש חלילה וחס.
"היו מקרים רבים שדווקא ההליכה הזאת לאורו של השולחן ערוך בלי לנטות ימין ושמאל, העמידה אותו בצד המיקל, לפעמים גם היה זה נגד גאוני עולם מצוקי ארץ שסברו להחמיר. כך למשל היה פעם פולמוס אדיר בירושלים סביב שאלת החזרת סיר חמין לפלטה החשמלית, כשבסיר יש עצמות שעדיין לא התרככו, והבישול הממושך ירכך אותם. היו שטענו שזה נראה שאין העצמות מבושלות כל צרכן וממילא אסור להחזירו, אבל הסבא טען בתוקף להקל בזה, וגם אם התבשיל משתבח אחרי שמחזירים אותו לפלטה, אין בכך שום איסור על פי השו"ע.
"מקרה אחר שהקל בעניין שעורר פולמוס רחב היה הסכך שכיום מכונה 'קיינעס' וכדו', שמחברים את הקנים זה לזה כעין מחצלת או שטיח, והיו מי שפקפקו וטענו שזה חורג מהמסורת המקובלת ויש לאסור, אבל הסבא היה הראשון שטען בתוקף שעל פי השו"ע הסכך הזה כשר ומהודר לכתחילה בלי שום פקפוק, ואכן נתקבלה ההוראה שלו בכל רחבי העולם וכיום אין כמעט מי שמפקפק בהלכה זו.
מלח בנרות השבת
"אני זוכר שפעם שוחחתי עם הסבא בעשרת ימי תשובה והוא התעניין בעניין הכפרות. אמרתי לו שאני כרגע מאוד דחוק בכסף, ואין לי אפשרות להוציא דמים מרובים כדי לקנות תרנגול או תרנגולת ככפרה עבור כל אחד מבני ביתי, ולכן אני עושה כמו שכתוב בהלכה שאפשר לקחת תרנגול אחד לכל הזכרים שבבית ותרנגולת אחת לכל הנקבות שבבית וכך לצאת ידי חובה, כי אומנם על פי האר"י הקדוש יש עניין מיוחד לעשות לכל אחד כפרות באופן פרטני עם עוף נפרד, אבל במצב הכספי שלי כרגע, כך טענתי, אני לא יכול לעמוד בדברים שהם אינם בגדר חובה מעיקר הדין.
"ללא אומר ודברים שלך סבא את הארנק, הוציא שטר של 100 דולר ונתן לי, שיהיה לי לקנות כפרה לכל אחד מהילדים.
"הוא לא אמר כלום, אבל ההרגשה שהוא נתן לי אז היתה שהוא פשוט לא מבין אותי. מה אני מחפש להתחמק מקיום המנהג. אז מה אם אין כסף? הקב"ה ישלח כסף, וכי קצרה ידו מלשלם לנו את הכפרות שאנחנו עושים לילדים?
"אתן דוגמה נוספת ומעניינת מאוד. מנהגו של הסבא היה שכשהכין את הנרות בערב שבת, היה מוסיף מעט מלח לשמן. מה הסיבה? כי הרמ"א כותב בסימן רס"ד שנותנים גרגיר של מלח על פי הנר, והמשנה ברורה מסביר שהמלח 'צולל את השמן' שיימשך טוב יותר אחר הפתילה.
"המנהג הזה כמעט עבר מן העולם. כיום השמנים מאוד צלולים ודולקים יפה, וכל האחרונים סוברים שאין צורך לתת מלח בשמן, אבל הוא לא הלך לבדוק בכלל אם השמן דולק יפה או לא, ואם המלח מוסיף לבעירה הטובה של השמן או לא. מה כתוב בשולחן ערוך? מה אומר הרמ"א? ששמים מלח? אז שמים מלח! למה ללכת לחפש קיצורי דרך ולבדוק אם זה כן חסר או לא חסר???
"זאת רק דוגמה אחת להרבה מאוד הנהגות שהיה נוהג בצורה מאוד פשוטה, מה שכתוב בהלכה הוא עושה, בלי לעגל פינות ובלי לחפש קיצורי דרך".
בין כביסה וכלים
"באופן כללי הוא היה אדם מאוד ענייני. הוא לא ביטל רגע מיותר, כל היום שלו היה עמוס מאוד. הסבתא תליט"א אומרת תמיד שהסבא זיע"א היה עוזר לה בבית הרבה יותר מאברך ממוצע בדורנו. הוא גידל 16 ילדים בלי עין הרע, כמובן שבבית היו מטלות לרוב והרבנית לבד לא הסתדרה עם העול הכבד לבדה. היו תקופות שהיו כמה וכמה ילדים קטנים והוא היה שוטף כלים ומכבס כשהיה צורך בכך. הוא היה מסדר את הבית ועוזר בכל מה שהיה צורך, אבל הכל נעשה בצורה מאוד יעילה, בלי לבטל זמן.
"ביום שישי הוא היה קם מוקדם מאוד, מתפלל באחד המניינים הראשונים ולאחר מכן היה מגיע הביתה, עוזר בבית שלוש או ארבע שעות, ובשעה 11 או 12 בצהרים הבית כבר היה מוכן לשבת, או אז הוא היה אץ רץ אל בית המדרש ושוקע בלימוד עד כניסת השבת כשהוא משאיר לעצמו רק זמן קצר לטבילה של ערב שבת ולהתארגנות אחרונה לכבוד שבת קודש.
"פעם הגיע יהודי אחד שהכיר את המצב בבית וראה שהריהוט מאוד בסיסי. אותו יהודי אמר שהוא רוצה לקנות לסבא מתנה, שידה שתעמוד ליד מיטתו כדי שיהיה לו אפשרות להניח עליה ספר שהוא מעיין בו כשהוא שוכב לישון וכדו'.
"הסבא התנגד בתוקף, ולמה? כי הוא לא מבין למה צריך שידה. במיטה ישנים, הוא לא צריך מדפים או שידות ליד המיטה, זה מיותר. שאלתי את הסבתא שלי, איפה סבא שם את המשקפיים כשהוא נכנס לישון, היא הסתכלה עלי בתימהון ואמרה לי: "מה זאת אומרת? על השולחן בסלון, על יד הספרים, כשהוא סוגר את הספרים כדי ללכת לישון, לשם מה הוא זקוק למשקפיים?".
"זאת היתה דרכו, מסיימים ללמוד הולכים לישון, קמים בבוקר רצים לבית הכנסת, אין אף רגע אחד שהולך לבטלה. ככה נהיים גדול בישראל!".
"ההתמדה שלו היתה מן המפורסמות ורבים היו עדים לה כי הסבא גם היה מוהל מומחה כידוע, וכמעט כל יום היה משתתף בברית, אבל בהגיעו לברית הוא לא היה מבטל זמן בהמתנה עד שהכל יהיה מוכן ומאורגן, הוא פשוט היה פותח ספר ומנצל את הדקות הבודדות שנותרו פנויות עד לרגע שבו יצטרך להתחיל בברית עצמה.
ללמוד מחדש
"אבל כשזה הגיע ללימוד, היה לו את כל הזמן שבעולם. הוא אמר לי פעם "לפום חורפא שבשתא", לפעמים אנשים שיש להם כישרונות מאוד חזקים, עלולים ללמוד בצורה לא נכונה, הם מבינים מדי מהר ולא מתאמצים לעיין בדבר ולהבין אותו בצורה מסודרת, מה שגורם להם להישאר עם טעויות.
"לא פעם הוא הזמין אותי ללמוד איתו בראש חודש. הרי בראש חודש אין מושב בית דין, ומילא היו לו כמה שעות פנויות, בחלק מהפעמים הוא הקדיש את השעות הללו ללמוד איתי. פתחנו שולחן ערוך, ספר שהוא היה בקי בו ישר והפוך והיה שגור על לשונו, ובכל זאת הוא למד איתי כאילו זאת היתה הפעם הראשונה שהוא לומד את הסימן הזה, הוא קרא מילה במילה, במתינות ובאיטיות, רצה לוודא שאני מבין ושהוא עצמו מבין כמו שצריך, סיכם את מה שקרא, שאל שאלות, חיפש תשובות, כאילו מעולם לא למד שולחן ערוך לפני כן.
"דרך הלימוד שלו היתה ללמוד כל דבר ביסודיות, אבל לא להיבהל משאלות שאינן מתורצות. רגיל היה על לשונו לומר שגם בעלי התוס' נשארו פעמים רבות בקושיא, לא על כל שאלה שלהם היה להם תירוץ, וכמאמר העולם "מקושיא לא מתים". והרבה יותר חמור לענות תירוץ שאינו ישר ואינו נכון, מאשר להשאיר שאלה פתוחה בלי תשובה. בכלל הוא היה מאוד מתרחק מפלפולי סרק ומסברות שאין להן אחיזה בפשט.
"גם כשהיה פוסק הלכה לשואלים, הוא תמיד היה מסביר את עצמו ואת ההגיון שבדבריו. זה לא היה בדרך של 'ככה אמרתי וככה תעשו', אלא הוא היה מסביר לכל מי שביקש מה המקורות שלו ולמה הוא הגיע למסקנה כזאת. לא פעם היו השואלים מתווכחים אתו והוא השיב להם דבר דבור על אופניו, ואם אירע שהוא נוכח לדעת שאכן היה מקום להשיב אחרת, הוא אל היסס לשנות את דעתו ולקבל את הדעה שכנגד, כי החתירה שלו היתה כל הזמן רק לדבר אחד: לאמיתה של תורה.
"גם כשניהל מערכות ציבוריות, הוא אף פעם לא עשה זאת מתוך רצון לנצח או להשפיל חלילה את הזולת, אלא אך ורק מתוך כוונה אחת ויחידה לתקן את הטעון תיקון כדי שההלכה תישמר בלי שום פקפוק.
"ואכן, הוא ניהל לא מעט מערכות מתוקף תפקידו כדיין ב'עדה החרדית' ומכח הבקיאות העצומה שלו בכל תחומי ההלכה. הוא היה בקי מופלג בהלכות טהרה, בהלכות מקוואות, בהלכות שחיטה, בהלכות מילה, ובכל מקצועות התורה. לכן הוא זיהה הרבה דברים שהיו טעונים תיקון ועמד על כך בכל תוקף.
"זכורני שפעם דיברתי אתו על איזה דקדוק הלכה, ואמרתי לו שאני לא כל כך בטוח שבבית יקבלו את זה גם אם נאמר שאני כן רוצה לדקדק בעניין זה יותר מהרגיל. השיב לי הסבא במתק לשונו את דברי הפסוק "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו", הוא הסביר את הפסוק כך: "ברצות ה' – דרכי איש, כלומר אם הדרך של האדם היא לרצות את ה', לעשות את רצון ה' והוא באמת באמת רוצה בזה בכל לבו ובכל מאודו, ממילא 'גם אויביו ישלים אתו', אפילו השונאים שלו ישלימו אתו ולא ימנעו אותו מלעשות את רצון ה', על אחת כמה וכמה בני הבית וחברים וכדו', בוודאי שהם יתמכו בידיו של מי שבאמת ובתמים רוצה לקיים את רצון ה' יתברך".
לסיום אנו מבקשים לשמוע דברי חיזוק על פי דרכו של הגר"מ ברנדורפר זיע"א, למאות מגידי השיעורים החדשים, וליותר מאלף מגידי השיעורים בוותיקים שמוסרים שיעורי 'דף היומי בהלכה' בכל אתר ואתר.
"הסבא היה אומר שיעורים במסירות נפש של ממש", מספר הנכד רבי מרדכי דוד שליט"א, "הוא לא ויתר על מסירת השיעורים הקבועים שהיה מוסר מספר פעמים בשבוע, הן בעיון ההלכה והן הלכה למעשה, ושום דבר בעולם לא הזיז אותו מהם.
"זכורני שהיתה תקופה מאוד סוערת בירושלים החרדית באיזו פרשה גדולה שה'עדה החרדית' היתה מעורבת בה בכל העוצמה, וסבא זיע"א היה שקוע בעניין עד למעלה מראשו, והיו לחצים אדירים מכל קצווי תבל ממש באופן שהדיר שינה מעיניו במשך מספר שבועות. באחד מימי השישי הסוערים, כשכל העיר היתה מלאה בפשקווילים וכדו' ואין צורך להאריך בתיאור איך נראה פרשה סוערת בירושלים, היו בטוחים שהסבא ייעדר הפעם מהשיעור, גם בגלל העיסוק האינטנסיבי בעניין וגם מפני הסכנה… אבל הוא לא מנע את עצמו מהשיעור והגיע ומסר אותו עם כל החיות וה'ברען', והיה ממש פלא גדול איך שהוא מצליח ברגע אחד להתנתק מכל העניין שהעסיק אותו כל כך, ולצלול בשנייה אחת אל עומק הלימוד של ההלכות החמורות שביורה דעה.
"פעם אחרת אירע שהוא הגיע למסירת השיעור, וכשיצא מהרכב כדי להיכנס לבית המדרש בו מסר את השיעור, נטרקה הדלת בטעות על אצבעו של הסבא, ונגרם לו נזק משמעותי לאצבע והיה ברור שצריך לקחת אותו לבית חולים כדי שיעשו טיפול כירורגי, אבל השעה של מסירת השיעור כבר הגיעה, והוא לא ויתר בשום אופן על מסירת השיעור. הוא נכנס לבית המדרש, הביאו לו ספל על מים, היד הפצועה היתה בתוך הספל מתחילת השיעור ועד סופו, והוא מסר את השיעור בבהירות ובעמקות מופלאה כשהוא לא מרגיש בכלל את הכאב הנורא. רק לאחר שסיים את השיעור הוא פנה לבית הרפואה ואכן היו צריכים לבצע טיפול כירורגי לא פשוט.
"כל מי שישב שם, נזכר בדברי הגמרא בשבת (פח) שמספרת על רבא שישב ולמד כשאצבעו שתתה דם ולא הרגיש בכך, עד שאמר לו אותו צדוקי "עמא פזיזא", והשיב לו רבא "אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם".
"אני חושב שזה החיזוק הגדול ביותר למסירת שיעורים הן ב'דף היומי בהלכה' והן בכל מקצועות התורה. מי שמוסר שיעורים הוא בכלל מזכי הרבים אשר חז"ל העידו עליו שהוא גדול ככוכבי השמים, וכי יש לך אדם שיכול לוותר על כזה דבר גדול רק בגלל שקצת קשה לו???".