הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
בעוד שהקב"ה הוא זה שציווה את נח להקים 'גן חיות' בתיבתו, הרי שישנן משפחות רבות שרוצות לגדל בביתם גן חיות קטנטנן, פינת ליטוף שכזאת, הכוללת כלוב תוכים, צמד ארנבות, אקווריום דגי נוי או כלוב אוגרים. והשאלה היא, האם מבחינה יהודית זה כדאי? האם ישנה מניעה לגדל בעלי חיים, טהורים או שאינם טהורים, בבית? ואולי אדרבה, דווקא כדאי לגדל בעלי חיים, כדי לגדל בעצמנו את מידת החמלה והנדיבות?
ראשית, האם ישנו איסור של 'צער בעלי חיים' בהחזקת בעלי חיים בשבי, בתוך כלוב או קופסת קרטון? ה'נודע ביהודה' נשאל בדבר: "איש אחד אשר זיכהו ה' בנחלה רחבה, ויש לו יערות ושדות אשר תרמוש בהם כל חיתו יער, האם מותר לו לילך שם ולירות בקנה השריפה (רובה) לצוד ציד להשתעשע, או אסור לעשות כן משום צער בעלי חיים או בל תשחית?". ה'נודע ביהודה' האריך בענין והוא השיב שם, שמצד הדין אין בכך שום איסור של צער בעלי חיים, כמתבאר מפסקי מהרא"י ב'תרומת הדשן' (סי' קה), שכל דבר שיש בו צורך לאדם, אין בו משום צער בעלי חיים, והרי שאף לצורך הנאה ושעשוע, מחשיבו כצורך אדם.
כך גם מתבאר מדברי שו"ת 'שבות יעקב' (ח"ג חיו"ד סי' עא), והחתם סופר בהגהותיו על הש"ס במסכת בבא מציעא (לא ע"א), ובשו"ת 'מנחת יצח'ק ח"ב (סימן כז) וח"ו (סימן קמה), ובשו"ת 'אגרות משה' (חחו"מ ח"ב (רס"י מז), שמותר לצער בעלי חיים לצורך אדם, וזה כולל את כל צרכיו, כולל להנאה ושעשוע. הגמרא במסכת בבא קמא אומרת ש"רבי ישמעאל אומר מגדלין כלבים כופרין (קטנים וננסים הם, ל"א כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין – רש"י), חתולים וקופין וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית (מן העכברים – רש"י)". נראה מדברי הגמרא שכאשר ישנו צורך בגידולם של בעלי החיים לצורך מסויים, כמו לגדל חולדות סנאים שעשויים לנקר את הבית מן העכברים, מותר לגדלם, למרות שהם בעלי חיים שאינם טהורים. רק בתנאי שלא יזיקו לבריות.
הגאון המופלא רבי פנחס זביחי שליט"א, דן בהרחבה נפלאה בשו"ת שלו, שו"ת 'עטרת פז', והוא מצטט את דברי המדרש (ויקרא רבה פכ"ב ד), שרבי שמעון בן חלפתא היה לו פרדס, וראה שדוכיפת אחת עשתה שם קן באחד העצים. אמר: "מה מבקש עוף טמא זה בפרדס שלי?". הלך וסתר את הקן. ה'עטרת פז' כותב שלמרות שהתנא הקדוש לא רצה שבפרדסו ישכון עוף טמא, בכל זאת אין משם ראיה שיש איסור בדבר להחזיקם ברשותו, כיון שיתכן שרק "משנת חסידים שנו כאן, כי אולי עשה זאת בגדר הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, להתרחק מכל דבר טמא ומכל היוצא בו ולהיות מחובר רק לטהור, או מכל טעם אחר שהיה כמוס עימו, אבל אין בכך איסור".
הוא מוכיח זאת מדברי הגמרא בבבא מציעא (פה ע"א), שם מסופר שרבי יהודה הנשיא ציווה על המשרתת שלו להשאיר בביתו גורי חולדות, כדי לא לצערם, ובזכות כך חדלו ייסורי כאבי השיניים שלו. "הרי לנו"- קובע הגר"פ זביחי- "שרבינו הקדוש השאיר את בני החולדה בביתו, ואם היה איזה שום צד איסור בדבר זה, בודאי שלא היה עושה כך נשיא האלוקים אשר קדוש יאמר לו, להשאירם ברשותו ובנחלתו ואפילו משום רחמנות, שהרי סוף סוף יש בזה איזה צד איסור, אלא ודאי שאולי משום חסידות או מכל טעם אחר, טוב להימנע מלהשהות ברשותו דבר שאינו טהור כבמעשה דרבי שמעון בן חלפתא, אבל איסור אין בזה".
כעת, לאחר שהבנו שאין בעיה של צער בעלי חיים בהחזקת ארנבות ותוכים להנאה ושעשוע, הבה ונראה את דברי חז"ל הקדושים במדרש (קהלת רבה פרק ו'), שאמרו על הפסוק: "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" – "אלו מגדלי קופים וחתולים וחולדות והסנאים ואדני השדה וכלב הים, מה יש להם הנאה מהם?". גם 'הערוך' (ערך דבר ב) הביא את דברי המדרש תנחומא (בפרשת בשלח), הכותב שם: "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" – "מי שמגדל אווזים ותרנגולים וטווסים, אף שהם מבקשים לאכול, יש בהם מאכל. אבל המגדל קוף או כלב, אין בהם מאכל, ועוד הם מבקשים לאכול, הרי עליהן נאמר: 'כי יש דברים הרבה מרבים הבל'". גם ה'ספר חסידים' (סי' תתרלח) כותב כך: "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" (קהלת ו', י"א)- "זה המגדלים עופות לנוי ולקילוס, ומה שמוציא עליהם היה לו לתת לעניים".
נמצא שחז"ל הזהירו אותנו לבל נכלה את זמנינו היקר ואת כספנו, על האכלה וטיפול בבעלי חיים שאין בהם תועלת. שהרי לא אוכלים אותם ולא סוחרים בהם. ואם כן, לשם מה לגדלם?!
גידול ציפורי שיר וגידול יונים
ישנו נושא מעניין נוסף, הקשור לגידול ציפורי שיר. הגמרא (סוטה מח ע"א) אומרת: "אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר 'קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה', מאי 'כי ארזה ערה' וכו' אלא אפילו בית המסוכך בארזים מתרועע". המהרש"א מסביר ש"ומייתי שנאמר קול ישורר בחלון" וגו', היינו שמעמידים להם לתענוג עופות המצפצפים בחלונות". מדברי המהרש"א למדנו שלדעת רבא, אסור לגדל עופות להתענג בהם ובצפצופם. אך איסור זה, שאגב, לא הובא בספרות ההלכתית כהלכה למעשה, (כפי שהפוסקים הזכירו זאת, שדין זה לא נפסק בהלכה), מדבר דווקא על גידול של ציפורי שיר המשמיעות קולות זמרה, אך לא על גידול בעלי חיים או ציפורי נוי ויופי (וראו בהרחבה בשו"ת 'בצל החכמה' ח"ה סי' לה).
גם בל נשכח שבש"ס ובהלכה מוזכרים דינים לא מעטים, הקשורים לאיסור מוקצה בבעלי חיים הגדלים לנוי, והפוסקים רק עסקו בתחום איסורי טילטולם בשבת, אך לא בכך שיש בגידולם איסור. מסיבה זו, כתבו הספרים, אנו רואים שאין איסור לגדל בעלי חיים לנוי ושעשוע.
ובכל זאת, גם אלו שמגדלים בעלי חיים בבית, צריכים להישמר ולהיזהר ביותר לטפחם ולא לצער אותם, וישנם פוסקים שהתירו איסור טלטול מוקצה בשבת, של העברת דגים ועופות נוי מחמה לצל משום צער בעלי חיים. ה'פלא יועץ' (מערכת ב, ערך בעלי חיים) מספר על יהודי שהאריז"ל אמר עליו שהוא נענש בעונש קשה, על כך שהיו לו אפרוחים בחצרו, ואשתו הוציאה את הסל שהאפרוחים היו עולים עליו אחרי אמן התרנגולת, ונגרם לאפרוחים צער. ולמרות שהאשה עשתה זאת בשגגה, נענשו בני הזוג במיתת בניהם, ה' ירחם.
מעשה נורא זה הובא גם בספר 'קב הישר' (פרק ז) בשם 'ספר חרדים' במעט שינויים מעט, כך: "מעשה באיש אחד שהיו לו בנים ונעשית אשתו עקרה, ואמר לו האריז"ל שהסיבה לזאת משום שהיה לו סולם בביתו, והתרנגולים הקטנים היו עולים בו לשתות מים מכלי שהיה סמוך לו, ומאז שהוסר הסולם יש להם צער, ועל ידי כך נגזר לאשתו שתהיה עקרה רח"ל". והוא מסיים שם וכותב: "בוא וראה מזה שהמצער לבריות הרי זה מכניס עצמו לסכנות גדולות".
מסיבה זו כתבו ספרים חשובים ונודעים [כמו הפלא יועץ שם, והגר"ח פלאג'י בספרו 'צוואה מחיים' (אות ה)], כי אין לגדל אווזים ותרנגולים בבית, כיון שקשה להיזהר בהם מצער בעלי חיים. ושימו לב: רבינו רבי חיים ויטל זי"ע [מובא בספר 'נגיד ומצוה' (ריש ח"ב, דפ"ג ע"א)], כותב ש"אין טוב לגדל תורים ובני יונה, שיכול להיגרם לו נזק בנפש ח"ו". גם בהגהות 'מקור חסד' בצוואת רבי יהודה החסיד (הערה עג), הביא את דברי ה'נגיד ומצוה' שכתב בשם האר"י ז"ל, שלא יגדל תורים ובני יונה בבית כי ימותו בניו או לא יהיו לו בנים, לא עלינו. ובקונטרס 'חופת אליהו', שבסוף הספר 'ראשית חכמה', כתב שהמגדלים מזקינים לפני זמנם, והוא כותב שיש בדבר "סוד ה' ליראיו".
— אם כן, מה נעשה למעשה? נגדל בעלי חיים או לא? האם לא יצאנו מבולבלים קצת מכל מה שקראנו עד כה?
ישנם לא מעטים מפוסקי ההלכה בדורנו שעסקו בענין, אך חושבני שרובו ככולו של החומר נאסף היטב בשו"ת 'עטרת פז', והוא כותב לנו את הסיכום הבא: "מותר לאדם לגדל בביתו ציפורי תוכי, דגי נוי וכדומה, אף על פי שהם בעלי חיים שאינם טהורים (וכן מותר למחזיק חנות לתחביבים להשתכר בהם למוכרם לאחרים), ובלבד שהמגדלם ומחזיקם ברשותו צריך להזהר ולהמנע מלצערם, וכן צריך לדאוג תדיר למזונותיהם, וכשאוזל לבעלי החיים מלאי המזון שברשותם, אסור לו לאכול עד שיאכילם קודם. ומגידול יונים ראוי להמנע בהחלט. ועל אף כל האמור יזהר שלא ישקיע את עצמו יותר מדאי בדברים אלו, אלא יפנה ליבו לעבודת ה' יתברך ולתורתו כי הם חיינו ואורך ימינו. וכל המרחיק עצמו מלעסוק בעניינים אלו, הרי זה משובח".
נזכיר גם שבספר 'ישועות חכמה', לבעל 'מסגרת השולחן' (סל"ג אות י"א), כתב ש"לא יסתכל אדם בבריות טמאות, משום שהם ממשיכים רוח טומאה החופף עליו". ובספר זכירה (עניני תפילה) כתב כך: "יזהר מלהסתכל בעבודה זרה, כי תפילתו אינה מקובלת ארבעים יום. וכן יזהר מכל דבר טמא".
להרוג את הג'וקים
בבית הכנסת 'חניכי הישיבות חפץ חיים' בעירנו אלעד, נשמע מידי פעם בפעם קול מוזר וטורדני. לאלו שאינם רגילים לקול הלזה, כדאי להביט לאחור ולראות מכשיר כחול, ההורג זבובים ומעופפים שונים, שהחליטו לבקר בהיכל בית המדרש. האם ראוי להרוג זבובים ושרצים שכאלה, ועוד בבית הכנסת?
רבי יהודה החסיד כותב ב'ספר חסידים' (סי' תתלא): "שניים היו. אחד לא היה רוצה לשרוף הזבובים. אמר לו חברו: "אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז', ט"ז). מוטב לשרוף את הזבובים כדי שלא יפלו במאכל ובמשתה ויבלעם ויחטא. לכך נאמר 'אל תהי צדיק הרבה'". הגאון היעב"ץ זצ"ל בשו"ת שאילת יעבץ (סי' קי) פסק שאין איסור לצער או להרוג בעלי חיים קטנים שאינם בני מלאכה. והרבי מהרצ"א מדינוב זצ"ל, בעל ה'בני יששכר', כותב בספרו 'דרך פקודיך' (מל"ת ל"ד, ט') שאדרבה, הורגי השרצים הללו מקיים את האיסור של "לא תרצח", כי איבודם היא שמירה לעולם מהרציחה, שכשמסלק מזיקים מהעולם, מסלק הוא רציחה מהעולם.
לאכול יחד עם החתול
לאחר נישואינו התגוררנו בשכונת 'נווה שאנן' בחיפה, שם היתה אשה זקנה שהיתה מאכילה בכל ערב את כל חתולי השכונה באוכל חתולים משובח. היתה זו תופעה מרתקת. חצי שעה – שעה לפני הזמן הקבוע, בו היתה הישישה מאכילה את עשרות החתולים, התחילו החתולים להתקבץ לאט לאט. חתול ועוד חתול הגיעו והמתינו עד לבוא הארוחה הדשנה, כשסמוך ונראה לשעת ההאכלה, היה האזור מלא בחתולים…
תאמינו או לא, אך ישנם יהודים לא מעטים, שמגדלים חתול בביתם. והנה לשולחן הוגשה ארוחה חלבית טעימה. החתול אוהב מאכלי חלב. הוא התקרב ונגס מהמאכל הטעים. מה לעשות עם המאכל?
הגמרא במסכת הוריות (יג, ב) אומרת שאחד הדברים המשכחים את הלימוד, הוא האוכל מאוכל שאכל חתול או עכבר. דברי הגמרא הוזכרו להלכה בהגהות רבי עקיבא איגר, בקיצור שולחן ערוך, ב'באר היטב', ב'כף החיים', ב'ערוך השולחן' ובספרי הלכה נוספים.
תוכחה נפלאה ומעניינת, כתובה בדברי רבי יהודה החסיד. ה'ספר חסידים' (סימן תתק"ח) כותב שאחד שאל את החכם מה לעשות עם הלחם שלו, שעכבר נגס ממנו. אמר: "ולמה לא תאכל?", אמר לו: "פן אשכח תלמודי, ואני נזהר מלאכול מכל מה שמשכח התלמוד ועתה אני רעב". אמר לו החכם: "אינך חייב עד שישב ויסירם מלבו, ואני רואה שאינך עוסק בתורה ואתה פנוי, והיית יכול לעסוק וכל היום אתה בטל מדברי תורה, והולך אתה עם עמי הארץ לשמוע דברים בטלים. מוטב היה לך שלא היית נזהר מדברים המשכחים כדי שהיית שוכח דברים בטלים שאתה עוסק בהם"…
ה'חופת אליהו' גורס בגמרא שהאוכל ממאכל שאכל ממנו כלב, משכח את תלמודו. ואילו ה'זבחי צדק' כותב שאדרבה, מדברי הגמרא בהוריות נראה, שאין לאכול דווקא ממאכל שאכלו חתול או עכבר, אך לא מאכל שאכל ממנו כלב. וב'שולחן חי' אוסר גם לאכול ממאכל שאכל ממנו כלב.