חיים ולדר מבקש: אהיה אסיר תודה לכל מי שיאמר "יקום פורקן" (בהמלצת רשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א) במשך עשרה ימים רצופים לרפואת בני רפאל מאיר צבי בן ברכה בריינדל הי"ו

1.

זה החל בתור מחוץ לשגרירות ארה"ב, לשם הגעתי לצורך הוצאת ויזה שתאפשר לי כניסה לארה"ב.

ראיתי אנשים מתוחים ומהר מאד הבנתי מדוע. איש צעיר ניגש עם מחשב כף יד לעומדים בתור ושאל לשמם וסימן משהו וגם החליק עם מקל קטן על כף ידם (!), ולפתע הגיע לאיש צעיר שעמד בשקט בתור, שאל לשמו, עיין במחשב כף היד שלו מיד אמר בשקט ובאדיבות: "אין טעם שתמתין לחינם. אתה לא מאושר".

ציפינו שיתווכח, שישאל "למה פסלתם אותי?" שיבקש לדבר עם המנהלים, אך הצעיר רק אמר "תודה", יצא מן התור והתרחק בצעדים עייפים כמו צער העולם על כתפיו.

עמדתי שם המום. גם כאב לי על הבנאדם שבאמת נראה רגיל לחלוטין, אך בעיקר מהתגובה שלו. מדוע הגיב כך? מדוע אמר "תודה". נכון ששגרירות נחשבת כחלק טריטוריאלי של המדינה אותה היא מייצגת, ברם, אנחנו היינו מחוץ לשגרירות. תחת כיפת השמים של ישראל מול חופי הים התיכון, אז מה האיפוק הזה עכשיו?

לבסוף זכינו להיכנס והמחזה שנראה לפנינו היה מרתק עוד יותר.

 

2.

עמדו שם מאתיים איש שעמדו בתור לרישום וראיון. תור איטי של שעתיים לכל אדם. ובלי מספרי תור!!!

נסו לדמיין זאת. מאתיים ישראלים בחדר לא גדול עם אשנבים ספורים ובלי עמודים המסמנים את גבולות תור. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה בלי צעקות מכות האשמות ודפיקות על הקיר?

אז זהו, שלא קרה אפילו שמץ כל אלה. האנשים עמדו בשקט וכמעט לא דיברו ביניהם, איש לא התווכח על התור ולא ניסה להתקמבן.

בטח תגידו: הם היו עסוקים בשיחות פלאפון כמנהג בעלי בתים חשובים ופחות חשובים?

אז הנה לכם פרט מדהים שאני שוכח לדווח לכם:

אף אחד אינו נכנס עם פלאפון לשגרירות. אנשי השגרירות גם לא טורחים להציע "לוקרים" (תאי אכסון) לפלאפונים. אז איפה נניח אותם? זהו שלאנשי השגרירות לא מעניין איפה תניח אותם. מעניין אותם שפלאפונים לא יהיו בשטח השגרירות. איפה תשים אותו? זו הבעיה שלי? זו הבעיה שלך! תחביא אותו בחול של חוף הים הסמוך, ואולי גם תזרוק אותו לים (רעיון בכלל לא רע אם תשאלו את כל מי שתשאלו) לכאן הפלאפון שלך לא ייכנס.

זו הסיבה לפריחה של "חנויות לשמירת חפצים" ברדיוס של השגרירות. אנשים עושים פרנסה יפה מאד מלשמור על הפלאפון, הארנק והמפתחות של האוטו, רק כי השגרירות לא חשבה שהיא לא יכולה גם לאסור את נוכחותן וגם לא לתת שירותי אכסנה.

תודו שמדובר בהכנסת אורחים, איך להגדיר את זה בלי להכנס לפה הדק של דונלד, די פושרת בלשון המעטה. וראה זה פלא, למרות הרמזים הללו, אנשים נוהרים ומגיעים בזמן. כן ישראלים בזמן. צרוף מילים בלתי הגיוני בעליל, והם עומדים שעתיים בתור לא רבים ולא צועקים ולא מודיעים "אני אתלונן עליך, יש לי קשרים" ואפילו ממעטים לשוחח ביניהם.

 

3.

אחרי שכל אחד ואחד עובר את השעתיים הללו, נאמר לו מיידית אם הוא זכה באישור לוויזה או לא. אין אומרים לכמה זמן. זה נע בין חצי שנה לעשר שנים, אך אני מוצא שעצם ההודעה "אושרה לך ויזה", גורמת לבני האדם לאושר.

ואז אני מזהה רגש אחד המשותף לכולם:

הם אסירי תודה ליונייטד סטייט אוף אמריקה שהסכימה לארח אותם בתחומה. בני אדם ממש הולכים בצעדי ריקוד וגם מתקשרים לחבריהם וזרש אשתם (שבטח דאגו להם על הזמן הארוך שהיו נטולי קשר) ומודיעים: "זרשי נחשי מה? קיבלתי ויזה. לא, אין לי מושג למה, אבל הם קיבלו אותי…"

 

4.

מיד כשנחתנו על אדמת ארצות הברית קלטתי שני דברים שקשה שלא לקלוט אותם.

האחד: הסדר והמשמעת כבר בשדה התעופה וגם בהמשך בכבישים ובמקומות ציבוריים, הם משהו נדיר ובולט לעין. באמריקה יש כבוד למשרתי הציבור במיוחד לשוטרים ואנשי הביטחון המופקדים על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי.

הדבר האחד הוא ערך השוויון: אתה רואה ברחוב כמו גם בחנויות אנשים מכל הסוגים ומכל הארצות. בארה"ב יש הקפדה (ואפילו מוגזמת) על ערך השוויון. שומרים על זכויות בני האדם במקום העבודה ובשירותים הציבוריים ואף מעניקים אפליה מתקנת למיעוטים ולחלשים.

אתה יכול לראות בחנות כלבו ציבורית קופאית, אשה זקנה אפרו אמריקנית שבקושי מתנהלת. עובדת בצורה איטית ומייגעת לא מפני שהיא עצלנית אלא מפאת גילה המופלג ומצבה הבריאותי, ואני כבר מבין שחומלים עליה ושומרים על זכויותיה, ואלמלא ראיתי זאת כמה וכמה פעמים לא הייתי מבין שזו שיטה.

וברקע אחד פתאום חדרה לי ההבנה שארצות הברית היא אחד המקומות הכי מבוקשים לבני אדם, וזו הסיבה לריבוי המיעוטים שאתה רואה ברחובות (ובארה"ב אתה רואה כל כך הרבה מיעוטים אתה שואל את עצמך איפה המייסדים ואיך בדיוק דונלד טראמפ המייצג את האדם להבן הצליח להיבחר לנשיאות כאשר כל מי שאתה רואה זה מקסיקנים והודים, סינים ואפרו אמריקניים?…)

 

5.

ואז הובהרה לי התמיהה שעלתה מהתור בשגרירות לקבלת הוויזה. אזרחי ארה"ב, כל אחד ואחד מהם, חש או לפחות אמור לחוש "אסיר תודה". כי על כל מכסיקני ואפריקני וסיני וערבי שהצליחו להכנס לארץ הרחמים והחסד (מרן הגרי"ש זצוק"ל הגדיר את אמריקה "מלכות של חסד") יש רבבות שלא הצליחו, ונמקים במקומותיהם בעוני ובמחסור אך בעיקר ללא זכויות.

ובאמת רוב אזרחי אמריקה יודעים להעריך את המתנה שנתנה להם, ובעיקר המהגרים שהצליחו להיכנס בשעריה (למעט אלה שמעולם לא ידעו להכיר טובה והדבר היחיד שעשו לאמריקה זה להרוס לה את אחד מסמליה המפורסמים – מגדלי התאומים). כל השאר שמחים בחלקם ומודים לבורא עולם ולאמריקה שנתנה להם את ההזדמנות הכי גדולה של חייהם. (שימו לב שאמריקה היא המקום היחיד שבו יהודים לא נרדפו מעולם). בפירוש ראיתי אנשים אסירי תודה.

 

6.

המושג "אסיר תודה" מוזר מעט הלא כן? מה עניין של "אסיר" ל"תודה"? ומה ההבדל בין המושג "הכרת טובה" ל"אסירות תודה".

יש מקור בספר התהילים למושג זה "ואגדלנו בתודה… ואת אסיריו לא בזה (מזמור ס"ט) או "אסירי עני וברזל… ויזבחו זבחי תודה" ומושאל מהכתוב בנביא זכריה: "שובו לביצרון אסירי התקווה" (ט', י"ב).

בניגוד להכרת הטוב שהאדם צריך להכיר מרצונו את הטובה שעשו לו, ועם מעט פלפולים הוא יכול להשתמט מההכרה הזו ולהיות "כפוי טובה" הרי ש"אסיר התודה" אינו יכול להשתמש בפרשנויות. אדם שתרמו לו כליה יהיה "אסיר תודה" כל חייו, כי הוא שבוי האמת המוחלטת של הכרת הטוב שאין מקום להשתמט ממנה. (ואולי, וזהו ההסבר שלי הביטוי "כפוי טובה" הוא תוצאה של מי שאינו מכיר בטובתו של חברו ויש צורך "לכפות אותו" לזה- וכפיה היא סוג של אסירות).

וזה מביא אותי לישורת האחרונה של המאמר: בכדי להגיע למצב של "אסירות תודה" צריכים ככל הנראה את שני ההפכים הללו. מצד כללים ברורים ובלתי ניתנים לערעור, כמו גם ביקורת ואכיפה שלהם, ומצד שני מתן זכויות והרעפת כבוד וזכויות בסיסיות. זה המתכון של אסירות תודה".

במכסיקו למשל אולי יש זכויות, אך אין כללים ברורים ואין כמעט אכיפה. התוצאה של זה שאנשים אינם בטוחים בבתיהם, ברחובותיהם. הם אינם "אסירי תודה".

 

7.

וכמו תמיד, אני לוקח את זה, אלינו. לחינוך ולייצוב האישיות.

הדרך הטובה ביותר לחנך ולהשפיע הן בין הורים לילדים והן בין מחנכים והתלמידים היא להגיע למצב של "אסירות תודה".

והמתכון הוא פשוט ומנצח: מצד אחד מתן כבוד והערכה ויציבות ותחוש של נכבדות ושוויון לכל תלמיד ותלמיד, ומצד שני משמעת ברורה ויציבה הכוללת דרישות התנהגות ברורות (עם התחשבות מידתית ביכולות), ומתן כח לגורמים הסמכותיים לאכוף את הכללים.

הכללים יוצרים סביבת לימודים משפחתה בה הפרט מחויב אל הכלל והכלל מגן על הפרט של יפגע מזולתו ומעצמו.

מוסד חינוכי המשלב כללי קבלה נוקשים (ויזה זוכרים?) התלויים בהישגיהם ובהנהגתם של הבאים בשעריו, עם מתן כבוד והערכה ותמיכה לאחר קבלתם, תוך הצבת משמעת יציבה ואכיפתה, הוא מוסד שכל מי שמתקבל אליו יחוש "אסיר תודה" וייתן מעצמו כיד להצדיק את קבלתו והמצאותו.

הדברים אמורים גם בתוך המשפחה פנימה. למעט תנאי קבלה… הורים שיעניקו  לילדיהם כללי משמעת ברורים המשולבים עם יחס אוהב, הוגן ומגן, יקבלו ילדים שמחים בחלקם לא מתלוננים על הכללים (כפי שממתיני הויזה לא מתלוננים על הכללים הנוקשים, כי הם מבינים היטב כמה טובה תצמח להם מהעמידה בכללים). אנחנו רוצים את ילדינו ותלמידינו, כמו גם את עצמנו מול הבורא העולם "אסיר תודה".

 

8.

אהיה אסיר תודה לכל מי שאמר "יקום פורקן" (בהמלצת רשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א) במשך עשרה ימים רצופים לרפואתו של בני רפאל מאיר צבי בן ברכה בריינדל, הנמצא עמי בארה"ב לצורך טיפולים רפואיים.

פקס לתגובות: 03-6749944

 

(יתד השבוע ו' בטבת תשע"ט גליון 352)