חיים ולדר
לאחר חיסולו של קאסם סולימאני התנהל בארה״ב ויכוח בין הדמוקרטים לרפובליקנים באשר למידת צידוקו. וכמו כאן כך גם שם אין הפתעות מיוחדות. הדמוקרטים צועקים נגד, הרפובליקנים בעד. לא תמצא אפילו אדם בודד שיחרוג מה"דעה" המפלגתית.
האם שמעתם אז משהו מהוויכוח הזה? הצעקות הללו? – שום כלום. זה כל כך צפוי שזה כבר לא מעניין אף אחד.
ברם, בתוך כך קרה משהו שגרם להתעניינות עולמית. חבר קונגרס רפובליקני ברייאן מאסט מפלורידה ששירת בעבר בצבא ארה״ב, הצליח לגבור על כל הקולות בעד ונגד וזכה שדעתו תישמע בכל העולם.
מה עשה מאסט, אתם שואלים?
הוא שתק.
בשימוע שערכה ועדת החוץ של הקונגרס העוין לממשל טראמפ, עקב הרוב הדמוקרטי, בהשתתפות מזכיר המדינה מייק פומפאו, במסגרת הזמן המוקצב לו דיבר מאסט על חיסול סולימאני. ובמקום להכביר מילים על נחיצות החיסול הוא פנה אל עמיתיו באלה המילים:
"אני מפנה שאלה זו לעמיתיי כאן ורוצה לקבל תשובה״, אמר מאסט והוסיף: "אני מבטיח להעניק מהזמן המוקצב לי, לכל מי מעמיתיי דמוקרטי או רפובליקני שיבקש לענות על שאלתי".
ההבטחה הזו עוררה התעניינות ותמיהה מפני שהזמן המוקצב אינו גדול, ומאסט לכאורה מעניק זמן יקר ליריביו שישמחו לתקוף אותו ואת חיסול סולימני, ועוד על חשבון הזמן שלו.
ואז מאסט אמר: "אם תצאו מהמסדרון הזה ותקחו ימינה ועוד ימינה ושוב ימינה, אתם תגיעו לכמה קירות יפים ועליהם שמות של אנשי כוחות הביטחון שלנו שנפלו במלחמה בטרור. הייתי שואל, האם מישהו מכם יכול לספק לי שם אחד על הקיר ההוא שלא מצדיק את הריגתו של סולימאני? נותרו לי 2 דקות ו-30 שניות, אני בשמחה אשב ואחכה. שמישהו יספק לי את השם שעל הקירות שלא מצדיק את הריגתו …״.
וכאן מאסט השתתק, ופשוט המתין לתשובה. הנוכחים פשוט שתקו כולם, ולאחר המתנה של דקת דומיה (שנדמתה כנצח), יו״ר הוועדה הכריז: "רבותיי, ניתן להמשיך".
אך מאסט התעקש שהוא ממשיך. הוא התווכח עם יושב הראש הדמוקרטי ועמד על זכותו לנצל את זמנו עד תום ולהמתין לתשובה לשאלתו. היו״ר טען שהנקודה שניסה להבהיר הובנה, אך מאסט עדיין התעקש והיו״ר קרא לו לסדר.
או אז הגיע לעזרתו חבר ועדה רפובליקני אחר, אמר שהוא ייטול כעת את רשות הדיבור ואז… העניק מזמנו דקה למאסט כדי להמשיך בדממה המוחלטת ולהמתין לתשובה שבוששה מלהגיע.
עוד דקה שלמה ישבו חברי הוועדה ואורחיה כולם בדממה מוחלטת כשהשאלה תלויה בחלל האוויר ללא מענה.
שתי דקות של שתיקה. זה הכל. הן פעלו יותר מכל דיוני הוועדה וגם ממאות אלפי דקות ומיליוני מילים באלפי ערוצי תקשורת חזותית משודרת ומודפסת.
הנה לכם כוחה של שתיקה.
*
להבדיל אלף אלפי הבדלות.
לפני מספר שבועות התקיים מעמד אדיר של סיום הש״ס באמריקה.
האירוע התקיים באצטדיון של ניו ג׳רזי, אצטדיון המכיל מאה אלף איש.
ללא ספק מעמד אדיר שהיה נחוץ ביותר בתקופה הקשה הזו שעוברת על יהדות אמריקה שנתקלת בגילויי אנטישמיות קשים וקטלניים.
אך מה שהביא את האירוע לידיעת הציבור האמריקני כולו, היו כעשר דקות של שקט מוחלט.
כאשר הקהל הענק התפלל את תפילת "שמונה עשרה" של ערבית.
כשמאה אלף אנשים מכחכחים בגרונם או מזיזים מרגל לרגל, הרעש של זה עצום.
אך כאן, אנשים גם לא עברו מרגל לרגל כי זו תפילת שמונה עשרה תפילה הנאמרת בלחש וברגליים צמודות.
כתבים גויים שנכחו שם לא יכלו להימנע מלדווח לצופיהם על החוויה שעברו.
הם שרגילים במשחקי כדור לרעש מחריש אוזניים גם כשאין אירוע מיוחד, לא יכלו להבין אין ייתכן שמאה אלף אנשים שותקים שתיקה רועמת במשך עשר דקות רצופות מבלי שמישהו טרח להסות אותם.
זה לא היה משהו שהם יכולים לתפוס. ודקות השתיקה הללו הן שהובילו לפרסום נושא סיום הש"ס בקרב יהודים רחוקים כמו גם גויים.
*
אני זוכר בעצרת של "דגל התורה" בשנת תש״ן, לאחר התרגיל הידוע של שמעון פרס, שניסה להדיח את יצחק שמיר מראשות הממשלה ולייסד ממשלה חדשה בראשותו. כל התקשורת העולמית היתה כרויה לדברים שיאמר רבינו הגדול מרן הגראמ״מ שך זצוק״ל, לדבריו היתה משמעות גורלית, מפני ששני חברי הכנסת של "דגל התורה" היו לשון המאזניים שיכריעו אם השמאל יקים את הממשלה או הימין.
מרן הגראמ״מ שך זצוק״ל דיבר, ייחד כמה שורות כנגד השמאל "ששכחו מה זה להיות יהודים". הכתבים ציפו לתכלס, אך פתאום הוא חדל לדבר והשתררה דממה.
עברו שניות ארוכות. הכתבים הביטו עצבניים על הבמה וזה על זה ולא הבינו מה קורה. ואז מרן זצוק״ל התיישב.
עמדתי שם על הפרקט ליד אחד הכתבים, שלום קיטל שמו, ושמעתי אותו משדר בעצבנות: "רגע, הוא סיים? לא ברור מה הולך כאן. הרב מתיישב אבל אין מחיאות כפיים".
השתיקה נמשכה עוד כמה שניות והוא פנה ביאוש לסביבתו ומישהו אמר לו: "הוא סיים. אצלנו לא מוחאים כפיים לרבנים".
רק אז יכול היה קיטל להכריז "ובכן מאזינים יקרים הרב הכריע. החרדים לא הולכים עם השמאל".
שלום קיטל, כשאר העיתונאים החילוניים, לא הבין שלגדולי דור ואפילו לסתם רבנים לא מוחאים כפיים. כי מחיאות כפיים הוא משהו המוני. השתיקה נתנה לדובר ולדבריו תחושה של הוד ורוממות ששווים עשרות מונים מביטויי הערצה קולניים.
אי אפשר להסביר למה, אבל כל ילד חרדי יודע שלא מוחאים כפיים לגדולי דור. נקודה. אלה הם הקודים. אלה הם הדברים המבדילים בין פופוליסט לרגע לבין מנהיג מורם מעם.
*
אי אפשר לכתוב על שתיקה בלי להזכיר את רשכבה״ג מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטינמן זצוק״ל שהורה תמיד: "שווייגען, שווייגען, שווייגען".
גם במקרים שנדמה לנו ש"אסור לשתוק" הוא נותר בעמדה הנחושה הזו כמעט בכל סוגיה ציבורית או שאלה אישית שעמדה על הפרק.
מרן הסביר כי "מי ששותק לעולם לא ינוצח". ככל שהשנים חולפות מאז שהדברים נאמרו, הם הולכים ומקבלים משנה תוקף. זו עצה חכמה ומשנה סדורה כמדריך לחיים. גם בין אדם לחברו וגם במאבקים ציבוריים.
הייתי אומר שדמותו של מרן ראש הישיבה זצוק״ל חידשה אמירה חדשה "סייג לשתיקה – חכמה".
*
ואסיים בכוחה ההרסני של השתיקה. המקומות בהן השתיקה מזיקה ובלתי ניתנת להבנה.
הכוונה ליחסים בין אדם לחברו, בין איש לאשתו ובין הורים לילדים. במובן שאין הכוונה לשתיקה שהיא הבלגה כי אם לשתיקה הנעשית בדרך ענישה או שליטה על האחר.
גם כאן השתיקה חזקה מן הדיבור, אבל "חזקה" במובן של: רעה פוגעת פוצעת ופושעת.
בני אדם יכולים לריב שנים ולמצוא את הדרך להסתדר, אך כשמישהו גוזר שתיקה רועמת על זולתו במטרה לשבור את רוחו, הדבר שקול לאלימות קשה. והיודעים אתם מה? בני אדם יכולים לסבול אלימות ולהישאר באותו בית (למרות שהדבר לא מומלץ), אך מול שתיקה ממושכת, בני אדם נשברים ונוטשים. כי מכות אמנם כואבות לגוף, אך השתיקה מכאיבה לנשמה. היא עינוי מת- מיד, שככל שהוא מתמשך הוא מפצפץ את קליפת הנשמה חודר לתוכה ופוצע אותה באכזריות.
למי שמתבלבל "איך זה יכול להיות שאתה ממליץ על שתיקה מחד ויוצא כנגדה מאידך", ההסבר הוא פשוט וגם הוא קשור לשתיקה. הכל בכוונה הפנימית של הלב. אם השתיקה היא על מנת להבליג על דבר מה שנעשה לך, להרגיע ולהרכין ראש – הרי שהיא תהיה מוגבלת רק לאותו נושא שבמחלוקת ואילו לגבי שאר הנושאים יהיה דיבור נעים ואדיב בנפש חפצה ואפילו דיבור שיש בו תחינה להשכנת שלום ולישוב ההדורים.
אך אם השתיקה אינה מוגבלת, וכוללת חוסר תקשורת והתעלמות מוחלטת מהזולת, אות הוא וסימן שמטרתה לצער לפגוע להרוס ולמוטט.
כך או כך, אין ספק שכוחה של השתיקה גדול פי כמה מכוחו של הדיבור. לטוב ולרע.
1/205
חיים ולדר
תודה שאתם מגישים לנו את מאמריו המאלפים של חיים ולדר!