"הילדים של השכנים שלי אומרים תמיד שלום, ולא חושבים שהם לבד בעולם. אני מתניידת עם מקל הליכה, ובעיני ההורים שלהם די בכך כדי להעניק לי קדימות בתור בבנק, בדואר ובבית המרקחת, ואם יש בסביבה כיסא פנוי – ימהרו להציע לי אותו…"

חיים ולדר

פה ושם, בשוליים, אתה שומע קיטורים, ביקורת עצמית. אנשים שלא מרוצים מהחברה שהם חיים בה, מצורת החיים, מהצפיפות, מהכללים, ממה שנראה כבלגן (ובעצם משהו טבעי ואפילו עדין מהמצופה מבניין עם 200 ילדים).

יש אנשים שאוהבים לקטר ולהתבכיין ואנחנו בהחלט נפרגן להם את זה, אך יש אנשים שבאמת מאמינים בזה. בשבילם ובשבילנו אני אביא כאן, ללא התערבות, מאמר שנכתב בעיתונות הכללית על ידי עיתונאית חילונית לחלוטין, א' מלמד. היא כותבת דברים הידועים לרוב הקוראים, אך תמיד נעים לקבל ביקורת חיובית ממישהו שבא מבחוץ.

תחת הכותרת "בשכונה החרדית שלי, נאים השכנים", כותבת מלמד כך:

"הילדים של השכנים שלי אומרים תמיד שלום, ולא חושבים שהם לבד בעולם. אני מתניידת עם מקל הליכה, ובעיני ההורים שלהם די בכך כדי להעניק לי קדימות בתור בבנק, בדואר ובבית המרקחת, ואם יש בסביבה כיסא פנוי – ימהרו להציע לי אותו ואף יקומו ממושבם לכבודי.

"ברוך בואכם לפאתי שכונה חרדית, אי-שם במרכז הארץ. לא ידעתי שהשכונה חרדית כשמצאתי בה דירה נאה, במחיר שכירות הגיוני. ונאים השכנים. נאים השכנים בעיניי, נאים מאוד. מפני שהם נוהגים בדרך ארץ. ילדיהם אומרים לי 'שלום' כשאנחנו נפגשים בחצר הבית, אף אחד לא מרעיש בשעות הלילה – והחצר, תתפלאו, ממש מטופחת.

"שלושה חודשים אני כאן, ולא שמעתי אפילו מהומה אלקטרונית אחת בשעות המנוחה או בשבת. בגינת המשחקים אין בני נוער עם וודקות או נרגילות, או שניהם. אם יש בכלל בני נוער, הם מגיעים כשמרטפים של הקטנים, וכשאלה זקוקים למשהו – יש אוזן קשבת ויד מלטפת שמונעים את שירת הסירנה השגורה של הפעוט הישראלי הממוצע. קוראים לזה, בפשטות, דרך ארץ.

"לא ידעתי שהשכונה חרדית כשמצאתי בה דירה נאה, במחיר שכירות מאוד הגיוני, כאילו אין בועת נדל"ן בעולם. פעם, לפני ארבעים שנה ויותר, למדתי בבית הספר השוכן ברחוב בו אני מתגוררת כעת, וזה בערך כל מה שידעתי עליו: שיש בו תיכון חילוני אחד ובית ספר דתי אחד, וזהו. למיטב זיכרוני, בשנים הרחוקות ההן השכונה הייתה יותר מעורבת, והיו בה יותר תושבים סרוגי כיפות מכפי שאני רואה היום, כשהסרוגים הולכים ומתמעטים לטובת חובשי המגבעת.

"ונאים השכנים, מפני שהם נוהגים באותו משלב של גינונים, איסורים, היתרים וציוויים המאפיין תרבות מובחנת, הרמונית כלפי פנים ולא מתנגחת כלפי חוץ: בעברית קוראים לזה, בפשטות, דרך ארץ.

"ברור לי גם שהשכנה מלמטה לא תוכל לשתות אתי קפה אצלי בבית, וניפגש לשם כך בעיר במקום שמקובל עליה, ודאי יהיה מקובל גם עליי, ויש מקומות כאלה: כשרים למהדרין ונאים ביותר, אז מה אכפת לי. וברור לי גם שבסופר השכונתי, מחירי הבשר והירקות – שנת שמיטה – יקרים יותר מאשר בשכונות אחרות, אבל זה מתאזן עם הממתקים הגנריים והמבצעים למשפחות ברוכות ילדים. והגם שכשרות מהודרת איננה חלק מסדר היום שלי, הסּופר המקומי דווקא כן.

"מקל ההליכה שלי מזמין הצעות לסיוע שכמותן לא היו לי מעולם בשכונות חילוניות, בהן אני נאלצת להסביר לקופאית במבוכה שאני צריכה עזרה באריזה כי יש לי רק יד אחת פנויה – כמה פעמים שמעתי 'זו לא בעיה שלי, גברת', אתם לא רוצים לדעת. מעולם לא כאן, במקום שהשכונה חרדית – והשכנים נאים.

"הֱוֵה מקדים שלום לכל אדם, הם מלמדים את ילדיהם – והללו עושים זאת בטבעיות, והנה לכם ההבדל המהותי ביותר בין ילד חילוני ישראלי – לבן גילו החרדי או הדתי. אלה האחרונים, יש להם תודעה של זולת. הם לא חושבים שהם לבד בעולם ושהם מלכי העולם, והם לא צורחים 'תקני לי' ביושבם בעגלה של הסופר. בלי לדעת מי זה פרופסור רולידר או סופר נני (יועצי חינוך מהמדיה החילונית ח.ו.) יש להם גבולות מאוד ברורים בין עצמם לבין הזולת, והם לא נראים כמי שחושבים שהם מרכז היקום.

"הבדל מהותי אחר, אם תרצו, הוא בשמות החיבה שאמהות נוקטות כלפי עולליהן. מזה: 'מי גאון של אמא, מי נסיך?'… ומזה: 'צדיק של אמא'. צדיק צריך להוכיח את עצמו במעשים. נסיך – ממש לא. הוא נולד כזה, ומותר לו להתנהג בדיוק כמו שהוא רוצה, והוריו – נתינים צייתנים בממלכתו – 'זורמים עם הילד'.

"'הווה גולה למקום תורה', לומדים הילדים – ומתייצבים בבוקר לתחנות הסעה שייקחו אותם מרחק של עשרות קילומטרים, לפעמים, לבית הספר הכי טוב שהוריהם בחרו עבורם בקפידה, מתוך מחשבה שאין דבר חשוב יותר מחינוכם. עצם המחשבה על סידור כזה מעוררת חלחלה אצל ההורה החילוני הממוצע, שרוצה את בית הספר שלו ממש מתחת לבית, וממשיך לקטר על איכותו בעודו מסרב ליטול חלק במעורבות ההורים הנדרשת.

"כאן מתרחש ההיפך הגמור: הורים סומכים על בית הספר שבו בחרו. בדרך כלל, הם לא טועים, מפני שהכל מרושת יפה סביב עקרונות מרכזיים משותפים. אצל החילונים, מספר העקרונות כמספר ההורים, ולכן אין למעשה בתי ספר אידיאולוגיים מובחנים זה מזה. כולם שוחרי טוב אבל שטופי אלימות; כולם מדברים גבוהה-גבוהה על החזון שלהם, אבל פורטים אותו למטחנה של מבחנים.

"כמי שלא פחדה מעולם מפני חרדים או בני אדם בכלל, אני פשוט נהנית לחיות כאן. וכן, גם אני מקדימה שלום לאנשי הבניין. גם אותי חינכו ככה, פעם, לפני שכולם שנאו את כולם…"

(מגזין 'במה')