חיים ולדר
1.לפני כמה שנים ישב במשרדי בחור מישיבה קטנה. הסיבה לכך שהוא ישב שם – היא מחלוקת מסוימת שנתגלעה בינו לבין הנהלת ישיבה. ואלה צדדי המחלוקת בקצרה: הוא רצה להמשיך בישיבה והנהלת הישיבה לא. תפקידי היה ליישב את המחלוקת בין הבחור לבין ההנהלה. כמובן שביררתי מודע הנהלת הישיבה מסכימה לוותר על שירותיו של הבחור הנ"ל ואף מנדבת אותו ברוחב לב לטובת ישיבה אחרת.
נאמר לי שהרעיון מלכתחילה הגיע מצד חבריו של הבחור. למען האמת ההנהלה לא נוהגת להתחשב ברעיונות שכאלה, אולם במקרה זה היא פעלה אחרת לאור העובדה – שמבין שלושים חברי השיעור שלו, עשרים ותשעה מעוניינים ששיעור אחר, בישיבה אחרת, רצוי בעיר אחרת, ייהנו ממנו (הבחור השלושים אם לא הבנתם, היה הוא בכבודו ובעצמו), כמה מהבחורים הבהירו שאם הוא לא ילך, הם יעשו זאת במקומו, ולזה הנהלת הישיבה ממש לא הייתה מוכנה להסכים.
2. ומדוע זכה הבחור לפופולאריות הפוכה שכזו? מסתבר שהוא אימץ לעצמו תחביב משונה במקצת, להעיר לכל בחור ובחור על חסרונותיו, לרדת עליו, לעקוץ אותו, ללעוג ולבזות אותו. הוא היה עושה זאת כל הזמן ולא קיפח איש, התוצאה המובנת מאליה היא – שהברנש זכה לבקשה נדירה שכזו מצד כל חברי שיעורו, ומחצית מההורים.
וכך הוא יושב מולי במשרד, ומתקשה להסביר לי, כפי שהתקשה להסביר להוריו וכנראה לעצמו, מה ראה על ככה ומה הגיע עליהם. אנו משוחחים ואני מנסה לדובב אותו, ולא כל כך מצליח. אבל לקראת סוף השיחה, ממש בסייעתא דשמיא, יוצא המרצע מהשק. "יש בחור בשיעור ב', שעושה בדיוק אותו הדבר, וכולם ממש אוהבים אותו, הוא המנהיג של השיעור שלו".
3. "עושה בדיוק אותו דבר"? אני שואל. "כן, יורד על כולם, קוטל, עוקץ, זורק וורטים, כינויים, חיקויים". "ממש אוהבים אותו?" אני מתפלא. "כן", הוא אומר, "כולם מקיפים אותו מקשיבים לו וממש להוטים לשמוע מה יש לו לומר". "ואתה יכול להסביר למה אותו כולם אוהבים ואותך רוצים להרחיק?" "לא. אין לי הסבר לזה", הוא אומר, "אבל אני יודע שאני עושה בדיוק מה שהוא עושה והוא מצליח ואני לא".
4. "תבין", אמרתי לו, "אם אין את זה, אז אין את זה. אתה לא יכול לנסות להיות כמו הבחור הזה אם אין לך מה שיש לו. הוא כנראה יודע להוריד הנחתה, הוא כנראה יודע איך לעקוץ בצורה שהבנאדם יצחק ולא יתעצבן, הוא יודע איך להוריד את הבדיחה. אתה כנראה לא. לך יש דברים טובים אחרים (וכאן מניתי לו אותם אחד לאחד), בוא לך עם הדברים שיש לך במקום ללכת עם הדברים שיש למישהו אחר ואין לך".
הסברתי לו שבדיחה אחת יכולה להיאמר על ידי שני אנשים. אצל אחד יגעה הקהל מצחוק בלתי נשלט ואילו אצל השני, הם יזקפו את גבותיהם יקרצו זה לזה יכחכחו בגרונם וישאלו: "אוקיי, ואיפה הבדיחה כאן?". במהלך השיחה חקרתי אותו קצת אודות הבחור ההוא, זה ש"מצליח" לרדת על אחרים וכולם קשובים לו.
5. ואז הבאתי לו אפשרות נוספת: "ייתכן", אמרתי לו, "שההבדל ביניכם הוא פשוט: שניכם לא רגישים לזולת, שניכם מסוגלים לפגוע בחסרונות של האחר, אבל ההבדל ביניכם שהוא לא רגיש לזולת וגם לא לעצמו. יש לו עור של פיל. החברה מרגישה את זה ובעיניהם הוא פשוט בריון מילולי. הם מעדיפים להעמיד פנים שהם נהנים מהעקיצות שלו כי מבינים שאין להם שום דרך אחרת להתמודד מולו. ואילו אתה מצד אחד אינך רגיש לזולת, ומצד שני רגיש עד מאד לעצמך, נפגע מכל דבר ומשדר חולשה.
החברה מריחה את זה, מחזירה לך וגם מתארגנת כנגדך. זה לא שהוא מצחיק יותר, הוא מסוכן יותר. זה הכול. ייתכן", המשכתי ואמרתי לו, "ויום אחד מישהו יותר חזק ממנו יעמיד אותו על מקומו ולפתע הוא יגלה איך כל החברה מתארגנת לפתע כנגדו, הוא לא יבין מה קרה. הרי הם צחקו? הוא לא יעלה על דעתו שהצחוק היה בו מהפחד מההשלמה מהכניעה. וכעת ינהגו בו ממש כאזרחים שהצליחו להוריד את הדיקטטור שלהם מכיסאו או עבדים הנפרעים מאדון אכזר במיוחד".
6. לא כל מי שיש לו קול יפה, יכול להיות זמר. לא כל מי שיודע לדבר, יודע לעמוד מול קהל ולנאום. לא כל מי שיודע לרתק ילדים, יכול להיות מנהל. לא כל גאון מצליח לבטא את כישוריו. לא כל בעל כישרון מצליח לחבב את כישוריו על הזולת. לא כל בעל חנות יודע להיות סוחר, לא כל סוחר יכול להיות איש עסקים, לא כל איש עסקים יכול להיות טייקון. ישנם דברים שניתן לשים עליהם את האצבע ולומר: "הנה ההבדל" וישנם שבלתי אפשרי להסביר. מה שכואב שלא ניתן לומר את זה, כי אין על מה להצביע. להפך. לעיתים כל מה שתצביע יהיה דווקא לטובת האחד שלא מצליח. דעו את כישוריכם.
7. את הדברים ֵ "אשרי אדם יודע מקומו". טוב שבני אדם ידעו את כישוריהם את הדברים שהם מוצלחים בהם כדי שיוכלו לבטא את עצמם. ישנם אנשי מקצוע שיודעים למצוא את הכישורים שיש בכל אדם. אך לא פחות חשוב זה לדעת במה אנחנו לא טובים, במה אנחנו לא מוצלחים ופשוט לא ללכת לשם, כדי למנוע מעצמנו צער ותסכול מיותרים.
(חיים ולדר, מגזין במה 95)
2/564