סוטה דף כ
מה יעץ האדמו"ר מסאטמר לבעל דין כדי להיפטר משבועה?
יש לה זכות היתה תולה לה
מסופר על רבינו הקדוש מסאטמאר זי"ע, שבמשך שנות המלחמה היה נוסע וטורח רבות למען הצלת נפשות ופדיון שבויים מגיא ההריגה ר"ל, וחלק ניכר של עיסוקו היה כרוך בסכומי הון תועפות. והנה פעם אחת, התדיינו שני אנשים והסתכסכו אודות סכום נכבד, והלכו שניהם בפני בית הדין המקומי לדין תורה. בהמשך הדיונים, חייבו הדיינים את אחד מבעלי הדינים שישבע. נכנס הלה אל האדמו"ר מסאטמר, ושאל בעצתו כיצד יוכל להתחמק מן השבועה. ענהו רביהי׳ק אין כאן מקום להתחמק, רק זאת תוכל לעשות, לוותר על התביעה והכסף, כי אז תתפטר מהשבועה.
שלח האיש לומר לבעל דינו, כי היות והאדמו"ר מסאטמר טורח עכשיו לצורך מצוות פדיון שבויים והצלת ישראל, וגם עלינו בוודאי יטיל סכומים אדירים, אולי מן הנכון שנוותר שנינו על התביעות ועל הטענות, ונמסור את הכסף לצרכי הצדקה שלו. חבירו הסכים להצעתו, אמרו ועשו, והסכום הועבר לידיו של האדמו"ר מסאטמר. השמועה אודות הויתור פשטה בחוצות, ותהום כל העיר.
כעבור שעה או שעתים, הגיע אחד מבעלי הדין לבית האדמו"ר, לקבל את ברכת תודתו עבור הסכום ששלח. עוד הוא מדבר, והנה מגיע בעל דין השני, וגם הוא כקודמו, מחכה לתודתו של האדמו"ר, עבור נדבת לבו ותרונותו הנכבדה, וכי לא הוא וויתר על סכום כה רב, אני הוא המוותר, צעק לבעל דינו, המצוה כולה שלי. וכך נוצר דין תורה מחודש, לא על הכסף, רק על זכות המצוה, של מי היא.
כאשר שמע זאת האדמו"ר מסאטמר אמר להם בפיקחותו, דעו לכם, שמוכן אני לדון דין זה, ולהוציא משפט צדק, התנא אומר בפרקי אבות ”מצוה גוררת מצוה”, ובכן, רצונכם לדעת זכות המצוה של מי היא, הבה נראה, מי מכם מוכן להוסיף סכום כסף לצורך המצוה, מי שיוסיף, סימן הוא, שלו זכות המצווה הראשונה.
(בדידי הוה עובדא)