יין ושכר אל תשת (י, ט)
הרה"ק בעל ה'פלא יועץ' זי"ע בספרו, בערך שמחה, מתאר במתק לשון את מהותה של השמחה, בכך שהאדם ידמה לעצמו שהמלך האהוב והנערץ עומד ומביט בבני עמו, ואז בוחר כמה מתוכם שיעמדו לצידו, לשרתו ולעשות את רצונו. יש לו גדודים של שרים ומשרתים גיבורי כח ורבי מעלה, ובכל זאת בוחר הוא לעצמו קומץ של אזרחים, ומרומם אותם להיות משרתיו האישיים!
מדהים! – אנחנו, בני העם היהודי, זכינו בזכות כזו! לעולם הזה יש מלך, הוא מלך מלכי המלכים. הוא השליט החזק בעולם, האהוב והנערץ ביותר, שכולם מתפללים אליו וחרדים לשמו. יש לו גדודים של מלאכים ושרפים רבי מעלה, נטולי יצר, נקיים מכל חטא ועוון, רוחניים במאה אחוז – והוא בוחר בקומץ יהודים שחיים בעולם, אחוז מזערי מכל ברואי תבל, ומבקש מהם להיות משרתיו ומקיימי רצונו, ואנחנו נמנים על הקבוצה הנבחרת הזו!
כשהתחושה הזו מפעמת בלב, כל לב מתרונן בשמחה, מכרכר באושר. מתוך התחושה הזו אנו מרגישים ייחודיים ומיוחדים, שמחים ושואפים לעשות את רצונו של בורא עולם – כל יום, כל השנה. מתוך תחושות כאלה אנו מתפללים לבורא עולם, לומדים את תורתו ועוסקים במצוותיו, ומרגישים שמחים ומאושרים עם כל פעולה, עם כל מילה!
בפרשת השבוע לומדים אנו על שריפתם של נדב ואביהוא תוך כדי עבודת הקודש. חז"ל מבארים שנענשו עקב כניסתם למקדש כשהם שתויי יין, ולכן אהרן הכהן ובניו הנותרים הצטוו להימנע מכך, אולם בפשוטו של מקרא נאמר שנענשו על שהקריבו 'אש זרה'. בעל ה'כתב סופר' זי"ע מגלה שהיינו הך: נדב ואביהוא שתו יין, כי ביקשו לשמוח בעבודת הקודש. אבל שתיית יין היא 'אש זרה' של שמחה, שכן שמחה אמיתית אינה זקוקה ליין, היא פנימית, נובעת מעצם הזכות לעבוד את ה'!
אשרינו שזכינו, שבתוככי הלב של כל אחד מאיתנו יש מבוע של שמחה. בתוכנו קיים מנוע פנימי בוער של שמחה ואושר, על שזכינו להיות יהודים, בניו קרוביו של בורא עולם, השמחים בעבודתו וששים במצוותיו. כל מה שכדאי לעשות הוא להרכיב את המשקפיים הללו, לחיות בעולם שכולו אושר על כל מצווה שאנו מקיימים, וזה מה שיתן לנו כח וירומם אותנו לפסגות!
לילה שנתן חיים!
את הסיפור הבא מתאר הרב בייפוס שליט"א בגיליון 'ממשנתה של תורה', מפי בעל המעשה הרב רייך שליט"א. וכך הוה:
בשנתיים האחרונות שמן של המחלקות המבודדות לחולי קורונה בבית החולים כבר נודע בכל הארץ. חולי הנגיף שאושפזו בהן עברו לילות כימים, מצפים ומייחלים לעבור את מחלתם בשלום.
אחד מהם היה הרב רייך. הוא שכב במחלקה כשמכשיר חמצן לצידו, אבל מרגע לרגע מצבו הפך למורכב. באותם רגעים, כך תיאר, חלפו במוחו המחשבות על מיליוני האנשים שמסתובבים בחוץ ונושמים כבדרך קבע, שוכחים שעצם העובדה שאדם נושם – יש בה חידוש של ממש, יש בה מתנה מבורא עולם!
בשעת ערב הוא חש כי נשימתו דורשת ממנו מאמץ גדול. כן, אותה פעולה פשוטה שכולנו עושים כמה וכמה פעמים מדי דקה בלי לחשוב יותר מדי, דרשה ממנו ריכוז וכוחות של ממש. הוא לוחץ על הפעמון ומבקש עזרה, ואחות שניצבה שם מציעה לו להגביר את מכונת החמצן למקסימום… פעולה אתה ביצע זה מכבר.
שעות ארוכות לאורך הלילה התקשה בנשימה כשהחמצן שלצידו מגבה אותו. ויש לו הרבה זמן לחשוב… הוא חושב על המשמעות של דברי חז"ל 'על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה', כי אכן כן, כל נשימה היא 'סיפור', כל שאיפת חמצן היא דרמה. ואז נזכר במה שקרה במחלקה אמש, כשיהודי אחר התקשה בנשימה, ובבוקר זעק את 'מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי', מתוך רגש ושמחה, בהתלהבות ובדבקות, כמו בתפילת נעילה של יום הכיפורים!
ואחר כך אותו יהודי בירך 'אלוקי נשמה', והודה לבורא עולם 'כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך'. עיניו זלגו דמעות, המחלקה כולה הביטה בו בהתרגשות. הנה כי כן, העובדה שהנשמה בקרבי אינה מובנת מאליה, היא נס פלאי ומרומם, נעלה ונשגב. כמה זה מחייב להודות לבורא עולם, לשמוח על הזכות לחיות!
ובעודו מהרהר כך, פתאום הוא חש רצון לרקוד. לרקוד ממש. בעודו מגיע לקצה ממש, פתאום התמלא רגשות שמחה ואושר, וקיבל על עצמו באותה עת לספר את ישועת ה' לכשייוושע, למען יודו לה' חסדו ונפלאותיו.
כקרן אור באפילה הבליחה בו המחשבה: והרי כל החיים עד כה – אינם מובנים מאליהם, הם מתנה של אבא טוב ומטיב. הנשימות שנשם כל החיים עד לרגע הזה, המשפחה אותה זכה להקים, החברים, הקהילה – כל אלה הם מתנות יקרות ערך, נפלאות ומרוממות, שזכה בהן בחינם!
באותם רגעים, מחשבות הכאב שלפתו אותו, נשטפו בגל שמח ומרומם של מחשבות שמחה ואושר, על הזכות לחיות, להיוולד להורים יהודיים, לקיים כל כך הרבה מצוות, לזכות לעשות את רצון בורא עולם, להודות לו, לשמחו ולספר הודו! לפתע החלו עוברות במוחו משפטים מתוך התפילה, אותם אמר עשרות בשנים בלי להתעמק במשמעותם, ולפתע הבין את עוצמתם: כן, 'ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים!' – איזה אושר, איזו שמחה!
כך חלפו עליו שעות הלילה. מתוך תחושות מרוממות של שמחה ועליצות על הזכות הכבירה להיות יהודי, בן של מלך מלכי המלכים. לבו התרונן בשמחה, נפשו התמלאה באנרגיה חיובית וטובה, ולפתע הרגיש שיש סיכוי שהוא באמת יכול לקום על רגליו!!!
וכך עשה: הוא פשוט קם על רגליו, ואחר כך בירך ברכות השחר בשמחה, ואף הניח תפילין והתפלל! כל זאת בכוחות עצמו ממש!
ובצהריים, כשהגיע הרופא וקרא מתוך רשומות האחות שהאדון רייך במצב מורכב, קרא לו הרופא וביקש להבין את הנעשה כאן. 'הרי רק אמש ביקשת עזרה, ועכשיו אתה כבר עומד על רגליך ומסתובב במחלקה?'
'אכן כן!' – הוא השיב בשמחה, 'עבר עליי לילה לא קל. אבל אחר כך – איזה לילה נפלא היה לי, אלו רגשות רוממו אותי, איזה תחושות היו מנת חלקי. עכשיו אינני זקוק לעזרה נשימתית, בורא עולם נתן לי את החיים!'
וכשהרב רייך מספר את סיפורו האישי, המעיד עד כמה רגש של שמחה נותן כוחות, מעניק עוצמה ואף מרפא ממש – הוא מוסיף הרהור שחלף בו: הרי כל אבא רוצה להעניק לילדיו, לפנק אותם ככל יכולתו. אבל אם הוא מבחין כי פני בניו 'חמוצות', הם נרגנים ועצבים – זה מוציא ממנו את החשק לתת להם… אבל כשילדיו שמחים ומאושרים, מודים לו ועליזים על הזכות להיות בניו – הוא שש ושמח להעניק להם ולתת להם ברוחב לב!
כדי לזכות לצאת מכל צרה וצוקה, צריך רק 'לאמץ את השיטה', 'כי בשמחה תצאון' – פירשו צדיקים שעל ידי השמחה יכול יהודי לצאת ולהיגאל מכל הצרות והייסורים. כשיהודי שמח ולבו מתרונן, הוא פותח פתח להשפעה שמימית, זה נותן לו כוחות ויכולות, זה מעניק לו עוצמה להגיע לפסגות עצומות, להיגאל מכל צרה ולהצליח במאוד מאוד!
אחים יקרים, זה הזמן ליטול עימנו את כח השמחה. להרהר מדי יום ביומו על הזכות שנפלה בחלקנו להיות יהודים, על האושר המופלא להיות בניו של בורא עולם, על כך שאנו חיים, נושמים, בריאים ופעילים. ככל שנסגל לעצמנו את חשיבות השמחה, נחיה עם חיוך על השפתיים ועם זיק שמח בעיניים, עם רגשות גיל בלב ומחשבות אושר מפעמות במוח – כך נזכה שבורא עולם יפתח לנו את אוצרו הטוב לצאת מכל צרה וצוקה, ולהצליח דרכנו בכל התחומים!
כשני מיליון דולר!
מדמויות ההוד שחיו בירושלים של מעלה, היה הגה"צ רבי אליהו רוט זצ"ל. הוא היה תלמידו ומקורבו של הרה"ק רבי שלומק'ה מזוועהיל זי"ע, ונודע בהיותו בן עליה ועובד ה' בסילודין. על רקע זה, נקל להבין את תמיהתו של האברך אליו פנה רבי אלי' בבוקרו של יום, בהצעה מוזרה משהו:
'אמור לי', אמר רבי אלי', 'אתה בטח זקוק לפרנסה, נכון?' – והאברך הנהן. 'יש לי הצעה בשבילך, הצעה שלא תוכל לסרב לה. עזוב היום את הטלית והתפילין, יום אחד אל תניח תפילין, ובתמורה אני משלם לך 50 דולר במזומן!'
עיניו של האברך התעגלו בתדהמה. מה זו ההצעה המוזרה עליו הנופלת עליו עם שחר? היעלה על הדעת בכלל שלא יניח תפילין יום אחד? ועוד שרבי אלי' יציע לו הצעה כזו?!
ורבי אלי', רוח אחרת היתה עמו, ממשיך בשלו… 'אני רואה שחמישים דולר אינם מספיקים. אתן לך מאה דולר!' – וכשהבחין כי האברך נדהם ומבולבל, ותמיה אם לא נסתרה בינתו חלילה, הוסיף ואמר: 'אתה יודע מה: אלף דולר. אלף דולר תקבל ממני, כדי שלא תניח תפילין היום. סגור?'
האברך הזדעזע וגמר אומר לשים סוף לסיפור כאן ועכשיו: 'רבי אליהו! איני יודע מה רצונכם ממני היום, גם אם תניחו לי כאן ועכשיו על השולחן מיליון דולר, ואף שני מיליונים, מבטיח אני לך בכל לשון של הבטחה שלא אוותר על הנחת התפילין, ולו ליום אחד!'
כששמע זאת רבי אלי', נהרה פשטה על פניו, והוא נענה והסביר את כוונתו: 'הרי אתה מצהיר בפה מלא שהנך מוכן בחפץ לב לוותר על שני מיליון דולר בשביל הנחת טלית ותפילין! אם כן תמיה אני, מדוע אין רואים עליך בהנחת התפילין שמחה גדולה ועצומה, כפי שהיתה ניכרת עליך אם מישהו היה מעניק לך שני מיליון דולר? היכן השמחה והאושר שהיו שורים על פניך בקבלת סכום עתק, בשעה שאתה עושה פעולה שאתה מודה שהיא חשובה לך מסכום גדול ככל שיהיה?!'
ובדבריו אלו, פתח רבי אלי' צוהר להבנה שכולנו צריכים לחיות אותה: הרי כל מצוה שאנו מקיימים, כל זכות עילאית לקיים רצון בורא עולם, שווה לנו ככל הון שבעולם. אז למה התרגלנו? למה איננו ששים ושמחים לעשות רצון קוננו? למה אנו מתייחסים לכך כדבר שבשגרה?!
אדרבה, ולו נזכה, וככל שנשכיל, לתת לחיי היום יום, למצוות שאנו מקיימים בקביעות, לתפילה הקבועה, למעשי החסד 'הרגילים', לשעות הלימוד ה'שגרתיות', את משמעותם העמוקה, וליבנו יימלא שמחה ואושר על הזכות העילאית שנפלה בחלקנו – כך נזכה שהשמחה הזו תיתן לנו כוחות להוסיף ולהתעלות מעלה מעלה!
הריקוד שהבריא את החולה
היה זה בחודש אדר תשפ"א, בשעת מוצאי שבת חורפית, בביתו של הגה"צ רבי דוד אבוחצירא שליט"א בנהריה. רבים עברו על פניו לברכת שבוע טוב או להזכיר לפניו צרה, ביניהם יהודי בגיל העמידה שהגיע ממרכז הארץ, וביקש להזכיר את בנו המאושפז בבית החולים.
הוא סיפר על הצרה שפקדה את בנו והוראת הרופאים ביום ששי, וביקש מרבי דוד ברכה להצלחת הטיפול עבור בנו. אולם רבי דוד השיב לו: 'הלא אנו בחודש אדר, זהו חודש בו מרבים בשמחה, אולם מצב רוחך קדורני ומתוח מדי… תהיה בשמחה מכל הלב, תעבור למצב רוח של שמחה ואושר, יש בכך סגולה למנוע את הצורך בטיפול רפואי!'
באותה עת, עמד בתור גם מגיד המישרים הנודע הרה"ג רבי חיים זאיד שליט"א, והביט בפליאה במתרחש. אחר כך הגיע תורו, והוא שוחח עם רבי דוד על מה ששוחח, וכשסיים וביקש להיפרד – ביקש ממנו רבי דוד להמתין קמעא.
חלפה כמחצית השעה, במהלכה אותו יהודי שביקש ברכה עבור בנו – יצא מחדר הרב ונעמד בחוץ, החל לשורר ולזמר משירי פורים, ואף לרקוד. רבים נדו לו בראשם, אולם הוא בשלו: מרבים בשמחה, והוא רוקד! כך הורה הרב! עד ש… ריקודו נקטע לנוכח שיחת טלפון מבית החולים: 'הרופא אומר שיש הטבה משמעותית, הצורך בטיפול מורכב ירד מעל הפרק!'
עתה נכנס אותו יהודי לבשר לרבי דוד על הבשורה הטובה, ורבי דוד חייך והפטיר אל רבי חיים: 'כעת אתה יכול ללכת, ראית מה שמחה עושה?!'
מדהים! הצורך בטיפול מורכב היה חתום על ידי רופא. אולם בכח השמחה – בוטל, וגם זה חתום על ידי רופא! ריקוד אחד שינה את חוות הדעת הרפואית! אחים יקרים, כשעוברים עלינו מצבים קשים, כל מה שצריך לעשות הוא לשמוח. לשמוח בחלקנו, לשמוח בבוראנו, לשמוח על חיינו. כך נזכה לצאת מכל הצרות, כך נזכה לישועות גלויות!