הקיסר המפורסם של צרפת, נפוליאון בונפרטה הלך פעם לנהר ולקח איתו את נכדו. בעודם שוחים בנהר, הם לפתע נלכדו לתוך נחשול שבים (מערבולת), ונכדו הקטן נמשך לתוכה.
התחיל הנכד לצעוק לסבו, "סבא, הצל אותי! הצל אותי!" עם זאת, נפוליאון ידע שיהיה זה מסוכן מדי עבורו לשחות לתוך המערבולת, וגם אם יסתכן הוא לא יוכל להציל את נכדו.
לכן הוא נקט בפעולה שונה במקום זאת – הוא עלה לשפת הנהר, הוציא במהירות את חרבו והעמיד פנים שהוא דוקר את עצמו. הוא נפל מיד ארצה ברפיון, ונראה כאילו מת.
לא עבר זמן רב והילד הצליח לצאת מהמים ולהגיע לגדת הנהר, עייף וסחוט. בכוחותיו האחרונים הוא רץ לראות מה קרה לסבו והופתע לראות אותו חי וקיים!
מבולבל, הוא שאל את סבו מדוע הוא לא ניסה להציל אותו?
נפוליאון קם ממקומו, ניער את הלכלוך שדבק בו כששכב על הקרקע והסביר: "ילד שלי, כשהתחלת להיטבע במי הנהר, ראית אותי עומד שם ובטחת בי שאבוא להציל אותך.
"הדרך היחידה להציל אותך הייתה להראות לך שרק אתה יכול להציל את עצמך. לראות אותי, כביכול מת, נתן לך את הדחיפה להילחם על חייך".
רעיון זה חל על כל תחומי החיים, כולל עבודת השם שלנו. לכולנו יש כוחות פנימיים נסתרים, ובכוחנו להתגבר על כל אתגרי החיים, אבל עלינו לזכור שההתגברות תלויה בנו. רק בנו.
למרות זאת, כאשר לאדם יש נסיון, אם הוא סומך על הסביבה שלו שתיתן לו כוח ותעזור לו לעשות את מה שנכון, ואם יש לו את הלך הרוח של "כשהכל סביבי יהיה טוב אז יהיה לי טוב", אזי כוחו הפנימי, מלא הכישרון מלמעלה והפוטנציאל העצום שניתן לו, יישאר ללא שימוש.
לפיכך, אם נזכור שהכל תלוי בנו, ובידינו לעמוד איתנים, ולעשות את מה שנכון- לא ההורים, לא האשה, לא החברים בבית הכנסת, לא הבוס, לא המנהל, ולא החבר לעבודה, אלא אני עצמי אהיה חזק בעבודת ה' וביראת שמים, אני עצמי אתנהל בעצמי לפי מה שההלכה דורשת בלי לקוות שאחרים יסדרו לי את התנאים שיתאימו לכך, אזי בעז"ה נוכל להתגבר על כל הקשיים הרוחניים!
(מתוך 'דעהו', מייל חיזוק יומי בענייני גדרי הקדושה במקום העבודה)