כשעליתי לארץ הקודש, הפלגתי בספינה עם הרבי מקרעטשניף רבי דוד משה זצ"ל, ושוחחנו ארוכות. יום אחד סיפר לי שעומדת להתקיים הרצאה על הסכנה שבעישון, מפי רופא בכיר שמפליג איתנו. תמהתי מה ראה הרבי לשתפני בזה, הרי איני מעשן, אך הבנתי שרצונו שאשתתף ואשמע. ואכן הרופא שכנע שסיגריות הן סם המוות, ושומר נפשו ירחק מהן.
כעבור כמה שעות ראיתי את הרופא מטייל על הסיפון ומעשן להנאתו…
ניגשתי אליו והבעתי את תמיהתי.
ענה בנועם: "אין כאן שום סתירה. אכן העישון מסוכן ומקצר ימים, בודאות. אבל מצד שני, הרי הניקוטין שבטבק הוא סם מרגיע ומהנה. ובכן, בוחר אני להנות ולקצר ימי"…
והבנתי מדוע רצה הרבי שאשתתף בהרצאה…
נזכרתי בדברי הגמרא (סוטה יא ע"א) ששלושה היו באותה עצה [של "הבה נתחכמה לו" (רש"י)], בלעם איוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו לשבת בלשכת הגזית.
והנה ודאי שענשו של בלעם שיעץ ראוי שיהיה חמור לאין ערוך מעונשו של איוב ששתק. רואים אנו שעדיפים יסורי איוב על פני המיתה.
בזה לכאורה אין חידוש. החידוש הוא שזו השקפה יהודית. ואילו הגויים, ואפילו רופא בכיר שמרצה על סכנות העישון, מודע להן ומתריע מפניהן מעדיף הנאת שעה על פני תוחלת החיים…