ביצה יט
מה הוכיח הגאון רבי ירוחם את הגר"ש וולבה?
ויוצא בה משום שמחה
רבי הירש זקס ז"ל, נכד מרן החפץ חיים זי"ע, תיאר בתיאור מרטיט כיצד סבו הגדול היה עורך חשבון נפש עם עצמו, והיה שמח על זכויותיו ועצב על עבירותיו, וסיפר כי "עיקר העבירות שלו, כך שמעתי מאבי, היו על אי שמחת המצוות, מצוה זו לא עשה בשמחה, ומצוה זו לא גמרה בשלימות, ומצוה אחרת היה חסר בה קצת אהבה, כאלו סוגי עבירות, אבל העיקר היה שהתלונן שלא עשה את המצוות בשמחת הלב כמו שצריך" (מאיר עיני ישראל).
החזון איש כותב ש"עיקר עשיית המצוה הוא השמחה שזכינו לכך"; ועוד כתב: "התחזק בלימודך והט לבך תמיד אל השמחה אשר מתוך השמחה שורה חכמה מעל" (אורחות איש פכ"א).
על רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מסופר ש"בעת לימודו היה מתמוגג משמחה. תדיר ריחף בזויות שפתיו חיוך מתרונן. שמחת הידיעה לא ידעה גבולות וכל עצמותיו התרוננו מעוצמת החויה הרוחנית. מנפשו היתה פורצת שירת חדוה נלהבת, וגופו היה מחוֹלל לצלילי מנגינת הרוח" (מח לב עמ' מג).
הגרא"א דסלר (מכתב מאליהו ח"ה עמ' 79 ) אומר: "עבודה בלי שמחה, בלי לב, אינה עבודה!". "מי שזכה לראות את מרן רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, ראה במו עיניו מהי טעמה של תורה. פניו היו מצהיבין על כל חידוש וחידוש שנתחדש לו, ולא היה נלאה מלחזור עליו אף מאות פעמים במשך ימיו, וכל פעם בשמחה רבה"
(קונטרס כבוד התורה ג')
כך כותב רבי שלמה וולבה זצ"ל בספר "אדם ביקר" (עמ' כז) על רבו רבי ירוחם הלוי ממיר: "מהטעויות המפורסמות הוא כי העסק במוסר גורם לעצבות, כי הרואה תמיד נגעי נפשו רחוק מהרגשת שמחה ואושר. בקירבת אדמו"ר [רבינו ירוחם הלוי ממיר] אי אפשר היה לטעות בזה. המוסר והאושר ירדו כרוכים לתוך חייו".
"ונהירנא, כי פעם אחת הוכיח אותי אדמו"ר על שראה אותי עצוב, ונגע בזה בנימי נפשי, כי כלפי חוץ לא הראיתי עצבות באותה שעה. גם שמעתי כי הוא תבע פעם בשיחה ברבים את בני הישיבה על כי שמחה צריכה להיות ניכרת על פניהם".