פעם ערך הברון רוטשילד קידוש לכבוד שמחה שהייתה במעונו, ואל הקידוש הוזמנו הרבה אנשים בראשות מאורי וגדולי הדור דאז.
ויהי בהיכנסם לאולם הגדול לא מצאו על השולחנות הערוכים אלא יין וגביעים לקדש בהם – ולא ידעו כיצד יקדשו, שהרי 'אין קידוש אלא במקום סעודה' (פסחים קא.), וכיצד יקדשו א"כ מבלי 'מזונות' על השולחן…
והנה הופיע הברון במלוא הודו ותפארתו, ניגש למקומו, כשעל ידו יושב הגאון הגדול רבי חיים עוזר זצוק"ל. נטל הברון את הגביע בידו, קידש על היין בברכת בפה"ג, ולאחמ"כ בירך 'בורא מיני מזונות' על… הגביע, ואכלו. ונתברר לכל כי הגביע הוא בעצמו 'בר אכילה', והוא ה'מזונות' כדי לצאת ידי קידוש במקום סעודה.
לאחמ"כ כיבד הברון את הגרח"ע שיקדש על היין. הגרח"ע מילא את הכוס, נטלה בידו והחל מתעמק במחשבותיו למשך זמן, עד שפתח וקידש עליה, ובירך בורא מיני מזונות על הכוס ואכלו…
משיצא, שאלוהו מקורביו: ילמדנו רבינו, במה התעמק כשהחזיק את הגביע בידו ולא קידש מיד?
ענה הגרח"ע: נתעוררתי לחשוב כיצד אחזיק 'מזונות' בידי ואקדש על יין, והרי בפת יש דין שצריך לכסותה בעת הקידוש כדי 'שלא יראה הפת בושתו' (עיי' או"ח רעא ט). ואף אם ב'מזונות' רבו המנהגים אם צריך לכסותם או לא, מ"מ כשהנני אוחזם ממש בידי ודאי יש לחשוש שלא יראו בושתם.
שוב חזרתי לחשוב: הרי אם לא אקדש, יתבייש הברון רוטשילד! על כן אמרתי – מוטב שיראה ה'מזונות' בושתו, ולא רוטשילד…
(באר הפרשה דברים תשע"ח, מקובץ 'ישורון' שנת תרע"ב)
הלכה למעשה, איזה מסר אתם באים להעביר לקוראים?!
תודה גדולה! ונשמח שתענו בהקדם.