פסחים פט
כיצד הזדרז אברהם אבינו להשכים למצות העקידה ולמנוע בכך חיי שעה מיצחק?
ונמצאו בנות זריזות
יסוד זה של זריזות רואים אנו אצל אברהם שנזדרז לקיים מצות העקדה, וכלשון הפסוק 'וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים' (בראשית כב ג) ואומר רש"י בפסחים (ד.) מכאן שזריזין מקדימין למצוות. ומקשה הגאון רבי חיים מרדכי קטץ ראש ישיבת טלז, איך התיר אברהם אבינו לעצמו להקדים את העקדה אפילו רגע אחד משום הידור מצוה של זריזות, הלא יש קונה עולמו בשעה אחת, ובוודאי היה יכול יצחק להתעסק בכמה מצוות באותו זמן אילו לא היה אברהם מקדים את העקדה. ואומר הגרח"מ שזריזות אינה הידור בעלמא אלא חלק נוסף בגוף המצוה, הזריזות הינה חלק מגוף מצוות העקידה שעליו נצטווה אברהם. ואף שאינו מחוייב בה, מכל מקום יתקיים על ידה חלק נוסף בגוף המצוה. מעתה אין מקום לטענה שעל ידי זה יגרע מחייו של יצחק ויחסרו לו הזדמנויות לקיים עוד מצוות, שהרי הוספה זו היא חלק מגוף המצוה שנצטווה עליה אברהם.
(באר מחוקק להגרח"מ קטץ ראש ישיבת טעלז)
המסילת ישרים (פרק ז) כותב 'חלקי הזריזות שנים, אחד קודם המעשה ואחד אחרי כן. קודם התחלת המעשה הוא שלא יחמיץ האדם את המצוה, אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה, ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתיים.
סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין, שמעתי שכאשר הכניס רבי זרח ברוורמן זצ"ל את בנו בבריתו של אברהם אבינו, הזמין לסנדקאות את רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל. הברית היתה אמורה להתקיים לאחר תפילת 'הנץ', אבל המהרי"ל דיסקין האריך בתפילת השמונה עשרה שלו, וכשהגיע זמן קיום המצוה, עדיין עמד הגאון בתפילתו. משראה אבי הבן כך, החליט שלא להמתין עד שהגאון יסיים את התפילה, ולקח לעצמו את הסנדקאות. כאשר סיים רבי יהושע לייב את התפילה, אמרו לו שהכל כבר לאחר מעשה. מסופר שהגאון ניגש לאבי הבן ונתן לו ברכת יישר כוח על שהזדרז ולא המתין לו ולא הטריח את הציבור.
ולכאורה, אמר הגר"י זילברשטיין, הרי כיבודו של אדם גדול בסנדקאות הוא מענייני הברית, כמו שכתוב ברמ"א בהלכות מילה, ואם כן היה מן הראוי להמתין מעט עד שהמהרי"ל דיסקין יסיים וישמש כסנדק. אבל, אם אבי הבן, הוא רבי זרח ברוורמן אפשר להבין.
היה זה במוצאי שבת של חנוכה, כאשר כל הקהל מיהר לצאת מבית הכנסת על מנת לעסוק בהדלקת הנרות. כיוון שהציבור היה גדול, נוצר 'פקק' ליד הפתח, וחלפו כמה דקות עד שכל הציבור יצא מבית הכנסת. לפתע רואים המתפללים אדם ניגש אל החלון, וקופץ משם היישר אל הרחוב, ומשם ממשיך בריצה לבית. היה זה רבי זרח ברוורמן, שהתלהטותו למצוות כנראה לא ידעה גבול, והוא החליט שלא להמתין בתור הרגיל ביציאה מבית הכנסת, ועשה לעצמו 'קפיצת הדרך' כדי שיוכל להדליק כמה שיותר מהר. אם אנחנו מדברים על אותו רבי זרח ברוורמן, יכולני להבין גם מדוע לא המתין עד שרבי יהושע לייב יסיים את תפילתו, אמר הרב.
(להתעדן באהבתך מתוך 'עלינו לשבח')