החדר היה סגור, הדלת היתה נעולה. מחוץ לחדר המתינו רבנים ועסקנים נודעים, שהמתינו להכרעות שייצאו מן החדר הסגור. בתוכו, הסתגרו באותה עת שלושת ענקי הרוח שהנהיגו את יהדות ארצות הברית: הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, והגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל. שעה ארוכה דנו גדולי הדור בשאלות כבדות משקל, שקלו אותן במאזני התורה שבראשם, וקיבלו הכרעות חדות כתער…
לפתע, בעיצומה של הישיבה, התנצל רבי משה בפני חבריו, ופנה לצאת. הוא ביקש את סליחתם כי יש לו חתונה חשובה שהוא חייב ללכת אליה, ולפיכך לא יוכל להמשיך בדיון. הוא מיהר לרכבו של תלמידו שהמתין לו, וביקש להגיע לאולם פלוני. 'אני צריך להגיע לחתונה והשעה כבר מתאחרת…', אמר רבי משה.
התלמיד הופתע והתעניין: 'חתונה? שמחה? זה בן משפחה?' – התעניין בנימוס. 'לא משפחה, שכן הרבנית אינה מצטרפת…' הסביר רבי משה בפשטות, והתלמיד הרהר כי כנראה מדובר בחתונת צאצא של מי ממקורביו ושומעי עצתו של רבי משה, כמקובל. הן בכל יום היה רבי משה יוצא לחתונות, נכנס, מאחל מזל טוב, ויוצא. לפעמים – כמה חתונות בלילה אחד…
כשהגיעו לאולם, ההתרגשות בו גאתה לפסגות… פוסק הדור, מנהיג היהדות החרדית הגיע! הכל נקבצים ובאים לפתח האולם, לברך ולהתברך מפיו של רבי משה. גם המחותן – אבי החתן נזעק מיד אל פתח האולם, וקיבל אותו בכבוד מלכים. רבי משה לחץ את ידיו בברכת 'מזל טוב' לבבית, והסביר בקצרה שהגיע מצד הכלה. 'זכיתם באוצר יקר מאוד, כלה נאה וחסודה, דעו להעריכה' – הוסיף ואמר למחותן בחיוך רחב, תוך התנצלות על שאיחר לבוא, בשל אסיפת רבנים דחופה.
שלא כמנהגו, התעכב רבי משה זמן רב בשמחה, לחץ ידיים לתור ארוך של אנשים שבאו להתברך מפיו, כשכל אחד מהם שמח על היותו שותף בשמחה שגדול הדור הוא חלק ממנה… אחר כך קם רבי משה ורקד עם החתן בהתלהבות, כשכל הקהל מצטרף למעגלים השמחים, במרכזם ניצב רבי משה המפזז ומכרכר לכבוד שמחת חתן וכלה. לבסוף, נפרד רבי משה מהחתן באיחולים לבביים, תוך שהוא מוסיף ומשבח את הכלה באוזניו, ואחרי שהתעכב זמן כה רב – פנה לצאת.
רגע לפני שיצא, ביקש שיקראו גם את הכלה לירכתי האולם, בירך גם אותה ב'מזל טוב' והוסיף ברכות מקרב הלב, ואף התנצל על האיחור בהגעה לשמחתה, בשל היותו טרוד בנושא חשוב בענייני הכלל, אך למרות זאת – זכר מהשמחה והגיע. הוא הוסיף ואמר כי הבחין שמשפחת החתן היא משפחה לתפארת, ולכן אין לו ספק כי הקשר יהיה לבנין עדי עד ולדורות ישרים ומבורכים…
כששבו לרכב, חש התלמיד – הנהג כי הוא לא מצליח לכבוש את סבלנותו. 'אינני מבין…' גמגם התלמיד, 'של מי שהיתה החתונה הזו, בשבילה עזב הרב אסיפת רבנים דחופה, למרות שאין זו שמחה משפחתית. לא זו בלבד, הרב התעכב זמן רב ואף השתהה לברך את הכלה! מה היה כאן?' ורבי משה נענה לו בחיוך ואמר: 'אספר לך…'
היה זה ימים ספורים קודם לכן. על דלתו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, נקשה נערה צעירה וזרה, חיוורת ומבויישת. מיד בכניסתה פרצה בבכי, וביקשה לשוחח עם הרב. כשנכנסה, סיפרה שהיא בת למשפחה עניה מירושלים, ובמאמצים לא מבוטלים – שודכה לבחור המתגורר בארה"ב, ונקבע שהחתונה תתקיים שם. בני משפחתה ניסו להשיג מימון לטיסות, אך העוני והדלות ששררו בביתם – ליוו אותם גם בסוכנות הנסיעות, וכך – לא היה בידם לרכוש אלא כרטיס טיסה אחד, לכלה בלבד…
'אני כאן לבד, לבד, לבד!' – התייפחה הנערה בחדרו של רבי משה, "אין לי אף אחד בעולם. אני מהרהרת איך תיראה חתונתי, כשצד החתן יתפלא ובצדק, האם זו נערה עזובה? האם זו נערה חסרת משפחה? איזו מין כלה זו שאין אף קרוב משפחתה בחתונתה?' – אמרה הנערה וניגבה דמעות שהתפרצו מעיניה…
'אולי יואיל הרב להגיע לשמחת חתונתי, והרי כל ישראל קרובים ובני איש אחד אנחנו. בבקשה יציג עצמו הרב כקרוב משפחתי, וקרוב משפחה כמו הרב – מכסה על חסרונם של כל קרובי המשפחה!' – פרשה הנערה את בקשתה המפתיעה…
אך הרב דווקא לא עשה מזה ענין, ומיד אורו עינו. 'בוודאי, אשמח לבוא!' – הגיב במאור פנים, ורשם לפניו את התאריך ושם האולם. 'תנוח דעתך, אני אבוא!' – הבטיח רבי משה לכלה הנסערת, שחשה כי כוחות חדשים ורגועים ננסכים בה לנוכח המחווה המרגשת והיא יצאה מביתו עליזה וצוהלת…
ככל הסיפור הזה סיפר רבי משה לתלמידו – נהגו, ששמע מהגאון הנודע – דרגה נוספת שלגאונות, הפעם במידות ובאחריות לשאת בעול של דאגת הכלה, ולשמחה ביום שמחתה. אך עדיין הוקשה לו: 'ניחא שהרב השתתף כה ארוכות בשמחה, אך מדוע נצרך הרב לחרוג ממנהגו ולבקש לברכה באופן אישי – דבר שהרב אינו עושה גם בשמחות קרובי משפחתו הקרובים ביותר?'
חייך רבי משה והגיב: 'הלא תבין, וזה כה פשוט: אחרי החתונה – כשתשמע הכלה שהייתי והשתתפתי – בוודאי תשמח עד מאוד. אך עד אז, לאורך שעות החתונה, יעיק עליה ליבה, משהו יטריד את מנוחתה, אי שם בירכתי מוחה ברגעיה השמחים ביותר – תטריד אותה השאלה אם אן באתי, האם הייתי, והאם גרמתי לה לחוש חשובה ונערצת במשפחת החתן… לפיכך פשוט שאחרוג ממנהגי ואפנה לברכה, למען תדע כי הייתי, ואז תוכל לשמוח ברוגע ובאושר!
באמת אמרו, גדול החלק השני מהחלק הראשון.. לא זו בלבד שגדול הדור הטריח עצמו, לא רק שעזב אסיפת רבנים חשובה למען כלה לא מוכרת, לא רק שהציג עצמו כקרובה כדי לייקר את ערכה בעיני המשתתפים, ולא רק שהתעכב מעל ומעבר למקובל כדי שהכל יראו ויחושו שהוא אכן קרוב ושמח עם הכלה – – –
אלא שעד כדי כך טרח ויגע, להיכנס לעומק מחשבת הכלה ולרדת לפרטי הפרטים שבליבה, ולעשות משהו שלא התבקש כלל – לברכה כדי להסיר ממנה את הספק, כדי לתת לה לחוות את שמחתה במלואה, באושר ובצהלה, מתוך ידיעה כי בקשתה התקיימה במלואה!
כמה דרך חיים מופלגת כדאי ללמוד מסיפור זה, המופיע ב'הגדה של פסח – מקרבן לתורה' מפי הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א. כמה מחשבה, תשומת לב, השקעת הבנה וירידה לפרטים, כדאי להעניק ליהודי אחר, כדי לשמחו, לשמוח עמו, לתת לו את התחושה הטובה ביותר שאנו אתו, שמחים אתו, משתתפים בצהלתו!
נכון, כולנו טרודים, עסוקים, מתרוצצים ממשימה למשימה וצריכים להספיק כל העת… אך ברגע בו ניכנס לשמחת ידיד, הבה נראה לנגד עינינו את רבי משה עוזב אסיפה חשובה, משתתף בשמחה שעה ארוכה, ולא נחה דעתו עד שהוא מרגיע את הכלה ומברכה – הכל כדי שמישהו אחר ישמח בתכלית, ויחוש כי הוא עמו ברגע שמחתו… הבה נאמץ את ההתנהגות הזו, להיכנס לשמחה עם כל הגוף והלב, להיות שם ולחוות עם החבר את האושר, את הרגעים השמחים!
כמה כדאי לאמץ את הנוהג הזה, להתרגל לפעול כך. הבה נשמח באמת, נשתתף עם כל הלב, נרקוד עם כל העוצמה בשמחת חברים – כי רק כך אנו באמת שותפים מלאים ומאוחדים, וזוכים בסייעתא דשמיא ופתיחת שערים!
(מתוך עלון 'פניני פרשת השבוע')