וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ (שמות יג, ח)
בעודי מהרהר במאמר שאכתוב לגיליון 'לקראת שבת', הגיע אלי אברך, וסיפר לי סיפור נחמד, שתפס אותי חזק. ברגע ששמעתי את הסיפור הזה, כבר ידעתי במה יעסוק במאמר שלי הפעם…
"הייתי בטבריה", הוא מספר, "זכיתי להתפלל בקברות הצדיקים הטמונים שם, ובמסגרת מסעי הגעתי גם למערה שבה נטמן התנא הקדוש רבי עקיבא, וכידוע על ידה שוכן ציונו הקדוש של רבינו הרמח"ל.
"ישבתי שם, על יד ציון הרמח"ל, היום יש שם כבר מבנה סגור מסביב לציון ואפשר לשבת שם בנחת, לעיין בספריו וגם להתפלל ואפילו להתבודד קצת ולהעמיק במחשבה.
"חשבתי לעצמי, רבינו הרמח"ל, מי ידמה לו ומי ישווה לו! אין לנו מושג בכלל מי הוא היה, קודש קודשים. אומרים שהוא כתב כשמונים ספרים! מתוכם נותרו לנו לפליטה רק חצי מהם. ספריו מקיפים את כל חלקי התורה בנגלה ובנסתר, אדם ענק שבענקים שהגיע למעלות עצומות בחייו.
"וכמה זמן חי הרמח"ל? יש אומרים ש-39 שנה, יש אומרים שבערך 37 שנה, אני לא היסטוריון ולא בדקתי את זה לעומק.
"אתה שומע? 37 שנה הוא חי והוא כתב 80 ספרים, זה אומר שאם הוא התחיל לכתוב ספרים מגיל 13, הוא כתב ספרים במשך 24 שנים, והספיק מדי שנה לכתוב לפחות שלושה ספרים בשנה, וכל ספר הוא יצירת עמוקה ומיוחדת במינה.
"זה הרי פלא פלאים! זה לא ילוד אשה בכלל, האדם השלם, אחד משרפי מעלה!
ואז נשאתי את עיני הרטובות מדמע
"הרגשתי שאני נשבר לרסיסים", מספר לי החבר, "איפה אני, יתוש קטן, מה אני ומי אני? אני כבר בן 40 ובקושי הספקתי ללמוד ספר אחד… מי מדבר על לכתוב ספר, ומי בכלל מעז להעלות על דל שפתיו את הרעיון של כתיבת 80 ספרים…
"חלישות הדעת עצומה תקפה אותי. הבנתי שבעצם לא משנה כמה אני אתאמץ, כבר איחרתי את הרכבת. אני לעולם לא אוכל להיות אדם גדול כי אין לי את הכלים הללו ולא גדלתי לזה מגיל קטן…
"ואז נשאתי את עיני הרטובות מדמע, וראיתי את פתח המערה שבה נטמן התנא הקדוש רבי עקיבא…
"רגע רגע", חשבתי לעצמי, "תראה מה זה? הרי רבי עקיבא היה עם הארץ עד גיל 40, כך אומרת הגמרא. בגיל 40 הוא התחיל ללמוד אלף בית! למרות זאת הוא הפך להיות רבי עקיבא הענק שבענקים.
"זאת אומרת, שבעצם יש לי תקווה, גם בגיל ארבעים אפשר להתחיל, גם בגיל חמישים. אין מוקדם ומאוחר בלימוד התורה, תמיד זה טוב ותמיד זה רצוי.
"איזה מזל שציונו של רבי עקיבא נמצא קרוב כל כך לציונו של הרמח"ל", חשבתי ביני ובין עצמי, "אחרי שברון הלב הנורא הזה, קיבלתי חיזוק נפלא כל כך".
שמעתי את הסיפור האישי של ידידי הטוב, ושמחתי במסר העולה ממנו.
כלפי מה הדברים אמורים? כלפי הסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו. אנחנו אוהבים לספר לילדים סיפורים, יש בזה תועלת חינוכית עצומה, וכך ראוי לעשות לכל מי שרוצה שהילדים שלו יגדלו עם מושגים, עם ערכים, ועם שאיפות טובות.
לספר לילדים סיפורים זה נפלא! אבל אני רוצה לבוא ולטעון שישנם סיפורים שלא כדאי לספר לילדים. אתם לא חייבים להסכים עם דברי, אפשר להתווכח על כך, אבל בכל זאת אני אפרט כאן שלושה סוגי סיפורים כאלו שלא כדאי לטעמי לספר לילדים, וכל הורה ומורה יעשה כהבנתו.
הסוג הראשון: סיפורים שאנחנו מספרים מן השפה ולחוץ
יושב לו אבא בשולחן שבת, שקוע כל כולו בתוך הצלחת, הטחינה מטפטפת לו, וצלוחית החצילים שלידו כבר התרוקנה והתמלאה מחדש שש פעמים. הוא אוכל ברעבתנות, ולא רק בגלל שעכשיו שבת ויש מצווה לענג את השבת, אלא פשוט כי הוא אוהב לאכול, וזאת הסיבה שגם ב'ליל שישי' הוא ישב על צלחת טשולנט ענקית.
בעודו אוכל ברעבתנות בולטת כל כך, הוא מספר לילדים על עבודת האכילה של הרבי הקדוש מבעלזא זצ"ל, שהיה אוכל ממש פירורים כדי להחיות את נפשו, והיה מרוחק כל כולו מתאוות האכילה.
מה אתה עושה פה בעצם? מנסה לחנך את הילדים להתרחק מתאוות האכילה? אולי כדאי שתתרחק קצת מהצלחת לפני שאתה מספר כאלו סיפורים?
כל אחד מבין שסיפורים כאלו, בוודאי כשהם באים בכזה זמן – לא רק שאינם מעבירים מסר חינוכי, אלא שהם גורמים את ההיפך הגמור, ומלמדים את הילד להפריד בין הסיפורים לבין המציאות. יש סיפורים, שם היו אנשים מאוד מאוד טובים ומיוחדים, ויש מציאות קיימת. אין שום קשר בין הסיפורים, לבין המציאות שלנו. עובדה, בסיפור מתקיימים מפירורים קטנטנים, ובמציאות, ד' ירחם.
זה הורס את כל אפקטיביות הסיפור ככלי חינוכי!
הסוג השני: סיפורים שגורמים לילד שלנו להתייאש.
אתה יושב עם בחור בן 14 ומנסה לטעת בלב שלו חשק ללימודים ורצון להצליח ולהפוך לאחד מגדולי הדור, ואז אתה מספר לו שה'קצות החושן' כתב את חיבורו 'שב שמעתתא' עוד לפני הבר מצווה, ושגדול פלוני יכול היה להיבחן על כל הש"ס עוד לפני שמלאו לו עשר שנים.
איזה מסר זה מעביר לבחור בן ה-14? שאין לו שום סיכוי. הוא עוד לא יודע אפילו מסכת אחת בעל פה, איך הוא יכול להיות גדול בישראל?
אני לא טוען שאין מקום לסיפורים כאלו, אם יש להם מקור מוסמך והם אמת לאמיתה, אין מניעה לספר אותם. אבל צריכים לחשוב למי מספרים אותם ומתי מספרים אותם, ובעיקר מה אנחנו רוצים להשיג עם הסיפור הזה.
אם אתה עכשיו נמצא עם הבחור בנסיעה לציונו של אותו צדיק, ואתה רוצה לספר בשבחו של הצדיק, זה בהחלט אפשרי לספר עליו ועל גדלותו העצומה כבר מגיל קטן, אבל אין פה תועלת חינוכית ישירה.
אבל את התועלת החינוכית הגדולה יותר, אפשר להפיק דווקא מהסיפורים ההפוכים, על המהר"ם שיק שהזיכרון שלו היה מאוד חלש והוא התאמץ והתאמץ עד שנפתחו לו שערי חכמה, על הרבי ה'ישועות משה' מויזניץ שסיפר שהוא לא הצליח בלימודיו באופן מיוחד עד שפעם אחת התייגע בלימוד של תוס' אחד במשך לילה שלם ביגיעה עצומה ומאז ראה ברכה גדולה בלימודו, ועוד כהנה וכהנה. הסיפורים האלו נותנים לילד מוטיבציה, הם גורמים לו להבין ש"גם אני יכול", שאם הוא יתאמץ מספיק הוא יכול להגיע רחוק! לכזה סיפור יש תועלת חינוכית עצומה.
הסוג השלישי: סיפורים שאתם לא הייתם רוצים שבנכם ילמדו מהם
אבא פלוני, מספר לבנו על אחד מגדולי ישראל שהיה עושה גלגולי שלג כדי לסגף את עצמו… הילד לוקח את הדברים ברצינות, וכעבור יומיים בדיוק יורד שלג בירושלים. הוא יורד לאיזו פינה, והולך לגלגל את עצמו בשלג.
מה יעשה אביו כשישמע על כך שבנו גלגל את עצמו בשלג? סביר להניח שהוא יכעס עליו עד מאוד, ואפילו יעניש אותו על המעשה המטופש הזה.
נניח שאתה יושב בסעודת שבת ומספר לבן שלך על צדיק פלוני שהיה צם משבת לשבת, וביום ראשון בערב אתה מבין שהבן שלך לא אכל כלום ממוצאי שבת, כי הוא גם רוצה לצום משבת לשבת. מה תהיה התגובה שלך? אתה תחשוב שהילד איבד את בינתו ולא מחובר לקרקע, נכון?
אז למה אתה מספר לו סיפורים כאלו? איזו תועלת אתה חושב להפיק מהם? אדרבה, זה מביא יותר נזק מתועלת, כי בעצם אתה אומר לילד – "שמע בני מוסר אביך, הצדיקים הגדולים עושים כך וכך, אבל אתה שלא תעז להיות צדיק גדול! תישאר אדם נורמלי…". האם יש פה מסר חינוכי?
שוב, אני לא טוען שצריכים למחוק את הסיפורים הללו מדברי הימים של עם ישראל. יש להם מקום וצריכים לספר אותם, כל אחד בעיתו ובזמנו. אבל כשאבא רוצה לספר לילדים שלו סיפורים חינוכיים, הוא צריך לברור ולבחור את הסיפורים שלו, ולהעביר לילדים שלו מסרים חיוביים שכוללים הנעה לפעולה, ולא מסרים הפוכים שגורמים לילד להרגיש שאין לו שום סיכוי להיות צדיק וגדול בתורה.
אם אנחנו מספרים ל'ילד בן ארבעים'
אם אנחנו כבר כן מספרים לילדים שלנו סיפור שהוא לא כל כך בעולם המושגים שלנו, חשוב מאוד לתבל זאת ולחתום בסיפורים שישדרו את המסר שאנחנו רוצים להעביר לילד.
כמו למשל, אם אנחנו מספרים ל'ילד בן ארבעים' על הרמח"ל או על האר"י הקדוש, או על רבי נחמן מברסלב, שחיו בעולם הזה תקופות קצרות מאוד, ובכל זאת הספיקו הספקים עצומים, אנחנו חייבים להוסיף גם את הסיפור על רבי עקיבא שהתחיל בגיל ארבעים ובכל זאת העפיל לפסגות רמות.
כשהילד שלנו שומע על גאוני עולם שבגיל שלו כבר ידעו את כל הש"ס בזמן שהוא בקושי יודע ללמוד משנה בכוחות עצמו, אנחנו חייבים לתבל ולרכך את זה בסיפור על אותם גדולי ישראל שלא נולדו מוכשרים במיוחד, שלא היה להם זיכרון פנומנלי, ובכל זאת הגיעו להיכן שהגיעו.