הרב אהרון כהן
מגילת אסתר: ג'-י"ג "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים"…
הרה"ג ר' יחזקאל אברמסקי זצוק"ל תהה על פשר השוני הבולט, בין מעשיהם של ישראל בעת שיצאה גזירת המן, לבין מה שהם עשו בעת שהיוונים גזרו עליהם את גזירותיהם. כידוע: בשעה שהיוונים גזרו על ישראל את גזירת השמד , יצאו מתתיהו כהן גדול ויחד עמו בניו ועוד מחסידי ישראל לקדש מלחמה נגד היוונים ועוזריהם המתיוונים.
כח פיסי לא היה בידי החשמונאים. הם היו מעטים, חלשים, וכמ"כ דלים בכלי מלחמה.
אעפ"כ הם מצאו לנכון וחרפו נפשם במלחמת קודש נגד היוונים, ובסופו של דבר סייעו בידם מן השמים להדוף את שנואי נפשם ולהשליט בישראל את שלטון התורה. לעומת זאת: בימי מרדכי ואסתר, כמסופר במגילה, הרי בהיוודע דבר גזירת המן – להשמיד להרוג ולאבד ח"ו את כל היהודים – לא אחזו בנשק ולא יצאו להילחם נגד מבקשי נפשם. בעצת מרדכי היהודי הם רק קידשו צום, קראו עצרות ועמדו בתפילה, כדי שמן השמים ירחמו עליהם ויוושעו מידי צריהם. " מה פשר השוני בהתנהגותם של ישראל?" שאל.
שוני זה, המשיך וביאר, נובע מן האופי השונה של הגזירות שנגזרו על ישראל.
בימי החשמונאים היו הגזירות להעבירם על הדת, ובמצבים מסוג זה עם ישראל מחויב לשנס מותניו, ואינו רשאי להסתפק בתפילה ובהישענות על האב שבשמים. אמנם פשיטא שהכל בידי ה', שאנו דווקא נוכיח את נאמנותו לה' ולתורתו, וכי מצדנו אנו תבוא לידי ביטוי נכונותנו לעשות הכל ע"מ להישאר דבקים בתורה ובמצוות. במקרים כאלה אין לשבת באפס מעשה ולסמוך על הקב"ה שיעשה את המלאכה בעבורנו, באשר הוא עצמו הורה אשר לעת כזאת נדרש מאתנו שנוכיח מסירות נפש. לא כן כאשר הגזירה היא על אבדן נפשות ח"ו. בזאת כבר הובטחנו מפי הגבורה שלא תאבד שארית ישראל, ואז אין כוחנו אלא בפה, לזעוק ולעורר רחמי שמים. ובכן: מרדכי הצדיק הבין שגזירתו של המן סובבה מן השמים, כדי להשיב את ישראל בתשובה, וכדי להפשיל את עיניהם לאביהם שבשמים, לכן רק גזר צום וקידש תפילה.
חוויות קשות עברו גם באופן אישי על הרב אברמסקי בתקופת השואה, אך תמיד תלה בטחונו בקב"ה ולא ידע אפ' שמץ פחד, כשהוא מעוטף בטלית קטן שאותו לא הסיר מגופו אף לרגע,
על מקצת מן ההרפתקאות והתלאות שעברו עליו בימי המלחמה, סיפרו בני המשפחה את הפרטים הבאים בספרו "מלך ביופיו",
סמוך לביתו במזרח העיר לונדון, היה ממוקם בית הדין הגדול, בנין רם ומפואר בן שלש קומות.
באחד מימי ה"בליטץ קריג", יום סגריר, כאשר השמים נתכסו בחרשת עננים קודרים, ישב רבינו בהיכל זה ב"מותב תלתא" וטיפל בענינם של בני זוג שבאו להתגרש. רעיתו הרבנית רייזל ע"ה ובנם הבכור ר' משה ע"ה שהו אותה שעה בדירתם, והבן הצעיר ר' מנחם עזרא היה במקום לימודו בישיבת "עץ חיים".
לפתע פתאום נשמע קול התפוצצות אדירה מפרקת הרים ומשברת סלעים. הפיצוץ ארע בלא שום אתרעה מוקדמת. התלמידים מן הישיבה התחילו לרוץ אל המיקלטים הציבוריים הסמוכים ורק אז שמעו את קול צפירת האזעקה. התברר, שמטוסי האויב ניצלו את מסך העננים, ובחסותו הצליחו לחמוק מ"עיני" ההגנה האנטי- אוירית של האנגלים, והטילו את פצצותיהם. רק כעבור שעה ארוכה, לאחר שנשמעה צפירת הארגעה, פנה הבן הצעיר הביתה ושם נודע לו מה שקרה והתרחש בינתיים.
מיד בהישמע קול הפיצוץ, הכריז הבן הבכור משה כי הוא פונה בריצה לעבר בית הדין, מהלך כעשר דקות מן הבית, כדי לברר מה שלום אבא. כל שידולי אמו הרבנית לבל יעז לצאת החוצה בשעה כזאת, וכי בודאי האב ירד למקלט בנין הרבנות, לא הועילו. הוא מיהר ורץ לשם בכל כוחו. בדרכו פגש ברחוב את רבינו ומראהו כ"פועל בנין" – טיט וחול מפוזרים על פניו, זקנו, בגדיו, ובידו אחת הוא אוחז בזרועו של אחד הרבנים ומוליכו. מראהו של רב זה היה כאיש אחוז הלם.
הוא מילמל בפיו כי נפגע בעמוד השדרה. אולם רבינו ניסה להרגיעו, באמרו, שאלמלי קרהו כזאת לא היה מסוגל ללכת ברגליו כלל – ואמנם התאושש האיש תוך זמן קצר ויצא בשלום מן ה"טראומה" ללא – פגע.
רבינו סיפר אח"כ לבנו את השתלשלות המאורע מתחילה ועד סוף באותה שעה שישב בבית הדין והתעסק בסידור גט פטורין מאיש לאשתו כדת משה וישראל. יחד עמו ישבו: הדיין רבי ישי גרינפלד זצ"ל, והר"מ סוויפט זצ"ל, אשר נזדמן אותו יום באקראי לביה"ד (ורבינו כיבד אותו לשבת אצל הדיינים, אם כי הוא לא היה עדיין חבר ביה"ד). מולם מעבר לשולחן ניצבו חמשה בני אדם, הבעל והאשה, סופר הגיטין, ושני העדים. על הספסל ביציע ישבו עוד מספר אנשים קרובי האשה. ברגע מסוים כשפנה ושאל את העדים, אם אכן שמעו כשציוה הבעל לכתוב את הגט לשמה, נשמע פתאום קול פיצוץ מרעיד והבית כולו הזדעזע מיסודותיו. האולם שישבו בו נתמלא עשן. זרם החשמל נפסק והשתרר חושך מוחלט. אבנים גדולות ורגבי עפר נשרו מכל צד. רבינו זעק אל האנשים, כי הדלת ליציאה החוצה נמצאת בצד צפון בפינה השמאלית, והוא עצמו זחל על ארבע כדי למצוא את הפתח, כשהר"מ סוויפט אוחז בבגדו וזוחל אחריו.
תוך דקות ספורות הגיעו אנשי ההגנה האזרחית לחלצם. ענני האבק והערפל התחילו להתפוגג. כהרף –עין התברר, לא עלינו, שהאשה אינה זקוקה יותר לגט פטורין: בעלה איננו יותר בין החיים, ויש לה דין אלמנה! אחד העדים שכב שרוע על הריצפה ורגלו קטועה. הדיין רבי ישי גרינפלד נשם בכבדות (ועד יומו האחרון סבל, אכן, ממיחושים בריאותיו כתוצאה מאותו מאורע). עוד אנשים אחדים נפצעו קלות. רבינו יחזקאל גופו היה צולע במקצת ואמר שרגלו כואבת.
כשהגיע לביתו כעבור שעה קלה, התברר פתאום שאין מים בדירה, מכיוון שהפיצוצים גרמו להפסקה באספקת המים. בלית ברירה, הזמינה הרבנית עבורו חדר במלון "סטראנד", כדי שיוכל לרחוץ שם מרגבי הבוץ והטיט שדבקו בו, ולהחליף בגדיו. אחר כך ליוה במכונית את הר"מ סוויפט אל מעונו ושב הביתה. כעבור יומיים של מנוחה נעלמו הכאבים שברגלו לגמרי. הוא כינס "מנין" יהודים והלך עמהם אל חורבת בית הדין, ובירך שמה בנוכחותם את הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בשם ומלכות.
באותו מעמד גילו להם אנשי הג"א, כי על המקום בו ישב רבינו צנחה אבן במשקל כחצי טון, ולפי הערכתם הוא נפל מכסאו – כתוצאה מן ההדף של הפיצוץ – שניה אחת לפני שהאבן ירדה על הכסא. כה ניצל. בעקבות דבריהם סיפר אף הוא לבניו, כי בעת נפילתו הציל האולר שהחזיק בכיסו הימני את רגלו ממעיכה מוחלטת. ידית האולר, העשויה משן פיל , נסדקה סדק עמוק מעוצמת המכה, ואילו ברגלו נותרה רק רשימא בעלמא (היה זה אולר יפה שבניו רכשו אי פעם עבורו, והשתמש בו לפרקים לצורך בדיקה "שאלה" בעוף, או לגרידה בכתבי תורתו כשנזקק למחוק תיבה מסוימת). לימים כשהזכיר רבינו את המאורע והנס, ותוך כדי דיבורו ליטף בחביבות את ה"ארבע כנפות" שלבש, הוסיף והתבטא: "אני כשלעצמי לא הרגשתי אז שום פחד. מעודי כאשר אני מתעטף בציצית ואומר את הפסוקים "מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון", ארגיש בבירור שאני נכנס עכשיו לחסות בצל כנפיו של הקב"ה, ושום רע לא יאונה לי. גם באותו מאורע התעטפתי בטלית לפני סידור הג"פ כמנהגי תמיד. חסיתי בצל כנפיו של רבונו של עולם – ואיך אפחד?!"
"יתכן, שזכות זו עמדה לי להינצל מן הפיצוץ" הפטיר.