מאת: פנחס רובין
היה זה בשבת האחרונה, בעיצומו של היום השלישי ללחימה בין רוסיה לאוקראינה. רעמי התותחים המרעישים הלכו והתקרבו. ויטאלי שאקון, חייל אוקראיני חדור מוטיבציה וגדוש רוח קרב, שהופקד על השמירה בסמוך לגשר הניצ'סק שבדרום חרסון, יכול היה לראות במשקפת הצבאית את קני התותחים הרוסיים במרחק לא רב ממנו.
ויטאלי וחבריו ניסו להזעיק עזרה, אך צבא אוקראינה, המתמודד מול כוחות גדולים ממנו בהיקפים עצומים, לא יכול היה לשגר סיוע. הרוסים הלכו והתקרבו, וכבר עמדו בסמיכות לגשר, בדרכם לחצות את הנהר ולהתקדם לעבר הבירה קייב. ויטאלי החליט שהוא אינו יכול לעמוד מנגד. הוא עדכן את חבריו כי הוא מתכוון לעצור את התקדמות טור השריון הרוסי, מיהר אל מרכז הגשר שהיה ממולכד, ופוצץ עצמו יחד עם הגשר, שקרס אל מי הנהר הגועשים. דרכו של הכוח הרוסי נחסמה.
בנאום נרגש שנשא נשיא אוקראינה וולדימיר זלנסקי לאומה הנצורה, הוא העניק לשאקון את התואר "גיבור אוקראינה" – התואר הגבוה ביותר שניתן במדינה על ידי הנשיא. מותו, שימש ומשמש השראה עבור חבריו לנשק כמו גם שאר בני עמו, המפתיעים את העולם ברוח הקרב המלכדת אותם.
יומיים קודם לכן, ביום חמישי עם שחר, כאשר החלה הפלישה, הופיעה ספינת מלחמה רוסית על יד 'אי הנחשים' – אי קטן על יד רומניה, שהיה עד לפני כמה ימים בשליטת האוקראינים. מדובר אמנם באי קטן, אך בעל משמעות אסטרטגית עצומה, כיון שהוא בעצם 'חסם' את המים הטריטוריאלים של רוסיה ומנע ממנה לתבוע שליטה על ערוצי ים המובילים לנמלי אוקראינה.
13 חיילים אוקראינים הוצבו על משמר הגבול באי, וספינת המלחמה שהתקרבה אל האי הצליחה להתחבר אל רשת הקשר שלהם. "זאת ספינת מלחמה רוסית", אמר המלח הממונה על התקשורת בספינה, "אני מציע לכם להניח את הנשק ולהיכנע, כדי למנוע שפיכות דמים וקרבות מיותרים. אחרת, תופצצו".
החיילים, הבינו היטב את משמעות הדבר, סרבו לוותר על פיסת קרקע והגיבו בזעם. זמן לא ארוך לאחר מכן, הודיע זלנסקי על מותם בהפצצה רוסית על האי.
הסיפורים הללו, שבאוקראינה צברו תאוצה בימים האחרונים, מבטאים את מהותה של ההפתעה שהכינו האוקראינים לפוטין ולעולם כולו – הכרה ברורה במצב, אך עם זאת לחימה בלתי מתפשרת.
והדברים מעלים תהיות והרהורים רבים. לשם מה מסרו אותם גויים את נפשם? מדוע היה שווה להם לאבד את חייהם עבור נצחון מולדתם – בעוד הם עצמם לא יזכו לראות את סופה של המלחמה?
על פי כללי ההיגיון ולפי ההסתברות, כותרות העיתון היום אמורות היו לבשר על ממשלת בובות חדשה שהעמיד פוטין בקייב, טורי החדשות צפויים היו לצטט משפטים מגוחכים מנאומיהם של השליטים החדשים בגנות הממשלה שזה עתה הופלה. אך לא. המלחמה בעיצומה, אך ורק בשל תעצומות נפש ועוז רוח מדהים שגילו חיילי ואזרחי אוקראינה, והדבר אומר דרשני.
דומה, כי אחד הכוחות הטמונים בעומק העניין, הוא ה'השתייכות'. טבעו של אדם, שהוא איננו מסוגל להתהלך בתחושה שהוא בודד בעולמו, עלה שנתלש מעץ כלשהו ומתעופף ברוח. אדם איננו יכול להיות תלוש, הוא חייב להרגיש שייך לדבר מה גדול וחשוב.
כה עז הוא הרצון הזה, שלעיתים הוא אף גובר על רצון החיים. יכול לחייל לחוש כי אם הוא בוגד במדינתו, אזי למעשה הוא לא אזרח שלה, הוא בעצם בן בלי שם, אדם חסר זהו. במצב שכזה – טוב מותו מחייו. שווה לו לסכן עצמו עבור אותה תחושה נעלה המפעמת בקרבו בדרכו למסור נפש – התחושה ש'אני שייך', 'אני חלק מדבר־מה עוצמתי'.
והמסר העולה מכך כה נוקב, כה תובע. הלא למה שייכו עצמם אותם גויים, ומה רווח יש להם מכך אחר מותם, הבל ורעות רוח.
ואנו, בניו אהוביו של מקום ,אשר נבחרנו להיות עם סגולתו, האם גם בנו פועם רצון איתן זה 'להיות שייך'? אם גם בליבנו פנימה מלהטת אותה תבערת תשובה 'להיות חלק ממשהו גדול וחשוב'? ובעיקר – האם אנו משכילים ליחד את הזמן, המחשבה והפניות הנצרכים, בכדי להעביר לצאצאינו את אותה תחושה מתוקה, את אותו רגש נעלה ומרומם?
'בנים אתם לה' אלוקיכם!' אמר לנו הבורא בתורתו, ונצטווינו לחיות ולנהוג למעשה בהתאם לתחושה זו. יש מי שנוהג כך ורק באותן מצוות של איסור גדידה ונתינת קרחה למת, ויש מי שמרומם את כל חייו וחיי בניו ובנותיו אל אותה פסגה טהורה.
בנים אנו לה' אלוקינו, וכל חיינו נתנהג גינוני המלכות הראויים לבן מלך.
(המודיע כ"ט אדר א' תשפ"ב)