הרב יהושע לייבזון
בפרשת השבוע בה התורה מתארת את ההתבוננות של אליעזר עבד אברהם במעשיה של רבקה, וכדברי הפסוק 'והאיש משתאה לדעת ההצליח ד' דרכו' בחרתי להביא בפניכם מאמר מרתק על הגה"צ רבי שמואל הומינר זצוק"ל. רבי שמואל שקראו לו 'החפץ חיים השני', כי כמעט לא היה פה קדוש כמותו בירושלים. ובמאמר זה נביא על המבט של הצדיק והלימוד שלו מוסר השכל לחיים כמעט מכל דבר.
את המאמר כתב הרב נתן אנשין (מתוך 'קהילות'):
מכל דבר למד רבי שמואל הומינר מוסר־השכל, אפילו דבר פעוט כמו נסיעה באוטובוס שימש בשבילו דוגמה לעבודת ה'; "נסעתי באוטו ובאמצע הנסיעה נתעוררתי בעזה"י אילו היה הנהג מפסיק את עבודתו ומדבר חצי שעה דברים בטלים – כמה היו האנשים מתקצפים עליו: 'הלא אתה גורם לנו בלבול ושינוי סדר!' הלא בעוד חמישה רגעים, זה צריך כאן וזה כאן, היתכן לעשות עוול כזה?! כן צריך לחיות בחשבון זה 'כי נוסעים אנחנו', כל משך חיינו בעולם הוא רק נסיעה ארוכה; וקח לך משל כשאתה הולך לישיבה ללמוד שיעור הקבוע לך, הלא סדרי המרכבה וכמה עולמות ומלאכים מונהגים על ידך, ואם ח"ו תפסיק מלימוד, הלא אתה מעכב את כולם, וממש אתה שולח יד בקדושי עליון, לבלבל ולקלקל ר"ל" (מפנקסיו של עבד המלך, פרק תורה).
עצות עמוקות בדרכי התורה למד רבי שמואל אף מהתבוננות ב… משוגע; "שמעתי איך שמשוגע מדבר, ופשיטא שלא נתקבלו דבריו כלל אצלי. ויש ללמוד מזה, שאם שמעתי ח"ו איזה לשון הרע מפלוני, אחזיק אותו שלפי שעה, בעת שדיבר לשון הרע, היה משוגע, כמו שאמרו חז"ל: 'אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. ועוד יש ללמוד מזה, שתחזיק את היצר הרע למשוגע, והבן מאד: (שם, פרק פה קדוש).
ספר שלם בשם 'עצה ותושיה' חיבר על שמירת הפה מכל דיבור אסור. בפרק הראשון הוא מדמה את הלשון למתנה חביבה ויקרה שהמלך נתן לעבדו, וכדי לשומרה מנזק, בנה שתי חומות סביבה, וציווה על העבד שיזהר מאד שהאויב לא יחטוף את המתנה, ובכך יגרום לנזקים גדולים לבית המלוכה. כך הוא כוח הדיבור, שהוא מתנה גדולה לאדם שיוכל לעבוד בה את ה' בתפילה ובלימוד תורה. אך הבורא הקיף את המתנה בשיניים ובשפתיים כדי שישמרו על הלשון שלא תיחטף על ידי היצר לצורך דיבורים אסורים (עפ"י ערכין ט"ז). וכאן מבקש רבי שמואל מהקורא, שיתבונן כמה יסורים סבל בינקותו כשבקעו לו השיניים, ואלו קשיים היו לו בדיבור עד שהצליח ללמוד לדבר – כל זה כדי להורות לאדם שלא ניתנו לו השיניים כדי לאכול מעדנים, אלא כדי לחסום את הלשון מדיבורים אסורים. ולא עוד, אלא שגם כאבי השיניים שסובל האדם לפעמים, באים לרמוז לו שאינו שומר את פיו כראוי. בהתאם לכך רשם רבי שמואל לעצמו באחד מפינקסיו: "בעוונותי הרבים נעשו לי שלושה נקבים בשלוש שיניים – ועשֵה תשובה להתחזק מאוד לעצום שיניך ושפתיך". מאוחר יותר רשם, כי "נעשה חור בשן רביעי, והתעוררתי מאוד לקיים סגירת ועצימת שתי החומות, כמו שכתוב ב'עצה ותושיה' אות א'".
לא בכדי קראו לו 'החפץ חיים השני', כי כמעט לא היה פה קדוש כמותו בירושלים, ובנוסף לספרו 'עיקרי דינים' על לשון הרע הקים 'ועד שמירת הלשון' יחד עם המגיד רבי שלום שבדרון ואיש המוסר רבי אליהו לופיאן. מטרת הוועד היתה להחדיר בציבור את תודעת לימוד הספר 'חפץ חיים'. הוועד גם יזם הרצאה מחודשת של הספר הזה שעד אז נדפס באותיות צפופות, ומעתה יצא לראשונה באותיות מרובעות וברורות. במהדורה זו צורף גם ספרו 'עיקרי דינים', ומאז התבססו כל המהדורות על הוצאה זו. אף את הספר שמירת הלשון הדפיסו אנשי הועד באותיות מרובעות ומרווחות. הם גם חילקו את הספר ליותר כותרות, ותירגמו את כל דברי הזוהר המובאים בספר. כמו כן אירגנו שיעורים של רבנים חשובים בנושא שמירת הלשון, ובמיוחד דאגו להשריש את הדבר בקרב ילדי תלמודי התורה.
ביומנו יש רישום מענין הקשור לנושא המדובר: "ליל שבת קודש [פרשת] בא, ראיתי בחלום שהחפץ חיים יושב על יד השולחן ולומד בפנים מאירות ושמחות, וחיוך קל על שפתיו".
בביתו של רבי שמואל היה הדיבור אודות אנשים, דבר משולל מכל וכל. שמא תאמר שכל הזמן היסה את אנשי סביבתו מלדבר לשון הרע, סיפר חתנו רבי משה אורי לינדר, כי בטרם התקבל כבן בית אצל רבי שמואל חשב שישמע כל הזמן: ש… ש… שלא יגיעו ח"ו לידי לשון הרע, אך מאז שנכנס לביתו של אותו צדיק גילה, כי בעצם אין בסביבתו שום ניסיון לדבר סרה על איש, כי השיח בשולחן היה תמיד רק בדברי תורה ויראת שמים, ומעבר לכך לא גילו שום התעניינות.
בכלל היה זה מנוגד לגמרי לטבעו של רבי שמואל לגעור במאן דהוא; דיבורו היה בנחת, ואף כשהיה צריך משהו בבית, היה מבקש כמתחנן, כאילו הוא אורח. וכדרכו ללמוד דרכי חיים מכל פסוק בתנ"ך, למד גם זאת מהפסוק: "ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך" (בראשית ב, ה) ופרש"י: 'להכנס אתו בדברי נחת – אולי ישוב'. מזה אתה למד, כשאתה בא להוכיח לאחד ולהדריכו בדרך ישרה, תכנס עמו בדברי נחת, ואחר כך תמשיך איתו לעבודת השם יתברך (שם, פרק פה קדוש).
רבי שמואל היה עורך נסיעות לערי ישראל כדי להפיץ יהדות בעם. באחת הנסיעות הוא הגיע יחד עם המגיד רבי שבתי יודלביץ למחנה הצבאי 'צריפין'. מספר תלמידו שהצטרף לנסיעה, כי רבי שמואל פנה אז למפקד המחנה ושאל אותו מדוע אנשי הצבא תולים את הצלחתם בכוחם ובעוצם ידם, ואינם טורחים להזכיר שם שמים, הלוא ברור כי לולא עזרת ה' לא היו יכולים להתקיים מול אויביהם. התלמיד השתומם: איך הוא מעז לדבר דיבורים כה ישירים לקצין צבא? אך למרבה הפלא ענה לו המפקד: "ידע כבוד הרב, כי אפילו שהרב מודע לכך שהכל נעשה בעזרת ה' הרי אנחנו מודעים לכך הרבה יותר, אנו חשים זאת בכל רגע, וברור לנו שבדרך הטבע אין הסבר לכוח עמידתנו נגד אויבינו, ובוודאי יד ה' עושה זאת. אך לשאלתך מדוע אנחנו לא אומרים זאת, הוא משום שכאשר ישמע העם שאין בכוחנו לעמוד מול האויב, תיפול רוחם". רבי שמואל לא ממש הסכים לדבריו, אך ציין לזכותו שהרשה לו ולרבי שבתי להניח תפילין לצעירים רבים במחנה.
(מתוך 'קהילות' – המבשר חשון תשפ"ב)