"ושמעת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (כ"ו, ט"ז)
שמעתי סיפור נפלא ממנו נלמד את עומק זַכּוּת שכלם של גדולי הדור.
דיין אחד נכנס פעם אל מרן הגאון האדיר רבי חיים קניבסקי זצ"ל להתייעץ ולהתברך, אך תיכף כשנכנס לתוך חדרו של רבי חיים, הזדעק רבי חיים "לא ילבש"… והצביע לעבר השעון המוזהב שעל ידו! (כידוע, שדעת הגר"ח היתה ששעון על היד זה ליופי, ויש חשש של לא ילבש ביופי אצל גברים, כי יופי שייך דווקא לגבי נשים).
ושמעתי באומרים לי, שכשנודע הסיפור הנ"ל לאחד הגדולים התבטא ואמר דבר נפלא, דהנה לכאורה השומע סיפור זה חושב לעצמו, נו, כולם יודעים שלפני שנכנסים אצל ר' חיים מורידים את השעון כדי שר' חיים לא יראהו… אך המתבונן בסיפור לעומק, חייב לקחת מוסר השכל מזה, שלמרות שכל שעותיו של הגר"ח היו קודש קדשים ללימוד התורה, אעפ"כ שם לב לפרט קטן כמו שעון על היד…
ושני הסברים בדבר, אחד, שכשיש מכשול, א"א שלא לראות את המכשול, ובפרט שמדובר בגדולי הדור, וההסבר השני הוא: יש פה הוכחה ברורה לשימת לב של גדולי ישראל בכל פרט ופרט, ותהליך קבלת ההחלטות של גדולי ישראל הינה אך ורק שלהם, ולא לחינם הורונו חז"ל (מס' יבמות דף כ' ע"א) "מצוה לשמוע דברי חכמים" וכמו שנאמר בפסוק (דברים י"ז, י'): "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך"…
הנה, בכל הדורות סבלו היהודים הנאמנים לה' ולתורתו מאלו המכנים עצמם 'משכילים', אשר הלכו ודיברו והתנהגו כשאר גויי הארצות. משכילים אלו – כשמם 'משכיל' – החשיבו את עצמם כמבינים וחכמים גדולים, והיו בטוחים שרק מה שהם מבינים בשכלם, שדבר זה ראוי לעשות או לא לעשות, דבר זה נתקבל על הדעת, וכל מי שאינו מתנהג כך, לשוטה ופתי יחשב – אם הם מבינים שאסור לגנוב – אז אסור לגנוב, אבל שאר דברים שהם אינם מבינים למה יש איסור בעשייתו, אז פשיטא שאין שום חסרון בעשות הדבר ההוא.
באוה"ח הק' בריש פרשת חוקת, מעיר על הלשון זאת חוקת 'התורה', והלא פרשה זו נאמרה לצורך מצוה פרטית גרידא, שהיא מצוות פרה אדומה, ומן הראוי היה לכתוב זאת חוקת 'הטהרה', ולמה נאמר במצוה זו דווקא "זאת חוקת התורה", שלשון זו מורה על מצוה כללית הנוגעת לכל התורה.
ומיישב האוה"ח הק', שהתורה הקדושה יכולה להתקיים אך ורק אם כל מצוותיה הם בבחינת "חק", דהיינו שמקיימים את המצוה לא מפני שמבינים שחייבים לקיים את המצוה, אלא משום שזהו רצון השי"ת שיקיימו את מצוותיו, ולכן אף כשמקיימים מצוה שכן מבינים בשכל שצריכים לקיימה, לא יקיימוה מתוך הבנה והכרה זו, אלא מתוך אמונה פשוטה שמקיימים רצון הבורא בקיום מצוותיו אשר ציוונו. וכמאמר הידוע של הבעש"ט זי"ע "איך בין א נאר און איך גלייב" – אני שוטה ומאמין, ולכן שפיר כתיב "זאת חוקת התורה", כי התורה הקדושה יש לה קיום רק כאשר מקיימים כל מצוותיה בבחינת "חק" – אפילו אותם שכן מבינים.
וא"כ, כאשר מקיימים את המצוות באופן זה, רק משום שכן ציוונו השי"ת – זהו מעלתם ותוקפם של עם בני ישראל, ואז אין מתפעלים מכל מיני המשכילים לדורותיהם, ומקיימים את המצוות מתוך תמימות ואמונה פשוטה, וכאשר באה לאיש ישראל הזדמנות לקיים מצוה כלשהי, אינו נמנע מלקיימה גם כשיש אלו ששוחקים ממנו, והיהודי מקיים את הנאמר (חבקוק ב', א'): "על משמרתי אעמודה", ועומד כצור החלמיש לקיים את המצוה בכל פרטיה, דקדוקיה וכוונותיה כדבעי.
וכמו כן כשהחכם מייעץ עצה מסויימת, לא יחשוב האדם אם הוא "מבין" מפני מה הורה לו החכם להתנהג דווקא כך, כי הוא צריך לחשוב רק דבר אחד: הנני שומע בעצת החכם כי כך נצטוויתי מפי הקב"ה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"…
***
בראשית כהונתו של הגאון האדיר רבי מאיר אריק זצ"ל לשרת בקודש כרב העיר, נכנס אליו אחד ואמר לו שהוא רוצה להזמין את מרן הגה"ק מטשארטקוב זי"ע לדין תורה. כששמע הגאון רבי מאיר אריק את דבריו, נבהל מאוד, פניו החווירו והאדימו חליפות – כי הלא הוא היה מחשובי ומגדולי חסידי טשארטקוב, ובחיל ורעדה המשיך ושאלו שוב "את מי ברצונך להזמין לדין תורה??".
וכאשר שמע שוב שאת מרן הגה"ק מטשארטקוב הוא מתכוון להזמין לדין תורה, לא אבה הרב הגדול להאמין שאליו ממש כוונתו, וחזר ושאלו שוב, "שמא לאחד מבניו או קרוביו או חסידיו אתה מתכוון?", אך הלה התעקש ואמר לו, שאת הרבי בכבודו ובעצמו הוא רוצה להזמין.
לאחר שנתיישב הגאון רבי מאיר בדבר, הגיע לכלל מסקנא שמתוקף דיני התורה איננו יכול לסרב לבקשתו של היהודי – יהודי הרוצה להזמין את השני לדין תורה חייבים להזמינו, ומיד התיישב וכתב מכתב: לכבוד כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, פלוני אלמוני מזמין את הרבי לדין תורה… וחתם על המכתב ושלחו אל הרבי בלב כבד ובהרגשה נוראה.
והנה הגאון רבי מאיר היה נוהג לנסוע לרבו הרה"ק מטשארטקוב זי"ע כמה פעמים בשנה, ולאחר אותו מאורע בו הזמין את רבו להתדיין אצלו בדין תורה, הגיע אחד הזמנים המיועדים לנסיעתו לטשארטקוב.
הגאון רבי מאיר לא היה רגוע, ובמקום להתרגש ולהכין את עצמו לקראת נסיעתו הרוממה, היה שבור מאוד, הוא התבייש מאד להראות פניו לרבו הקדוש אחרי שהזמינו אצלו לדין תורה, ולכן החליט מחוסר ברירה שלא לנסוע.
כשהתקרב מועד נסיעתו, בערו בו הגעגועים לרבו, והתיישב בדבר, והחליט כן לנסוע לרבו, יהיה מה שיהיה. כשהגיע בערב שבת לרבו בטשארטקוב, נכנס לקבל שלום מרבו, אך רבו לא אמר לו כלום. לאחר השבת, נכנס להיפרד מרבו, ורבו נפרד ממנו לשלום, ושוב לא אמר ליה ולא מידי. בדרך יציאתו, קראו רבו שיחזור אליו, וכשניגש אליו בפחד ורעדה ולא ידע את נפשו מרוב פחד, אמר לו רבו "כך צריך רב להתנהג!"…
*****
אבי מורי ז"ל עבר את מאורעות המלחמה הנוראה רח"ל, אמנם על אף ייסוריו שעבר שם, עמד בכולם בגבורות ותעצומות נפש מרובים, ועמד על משמרתו בעזות דקדושה, הוא לא וויתר על שום מצוה שהיה יכולת מועטת בידו לקיימה, וממש מסר נפשו עליהם לקיימם. הוא היה מספר, שאף שהדבר היה מאוד מאוד קשה, לא הפסיד מעולם מצוות הנחת תפילין, כל יום בעצה אחרת, אם במסתרים או בגלוי כשהיה מוסווה היטב, הצד השווה בכולן, שבכל עת ובכל מצב הניח את התפילין ושמר עליהן מכל משמר.
מצאתי בגנזי אבי מורי ז"ל, יומן אישי שכתב לעצמו בימי צר ומצוק בשנות הזעם רח"ל, ושם רואים שעמד על משמרתו לקיים את כל המצוות האפשריות במסירות נפש ממש. ובתוך הדברים כותב שם עובדא נוראה ממסירות נפשו, שלא להיגעל במאכלי הטריפה שהיו שם במחנות, ומתאר איך שבשבת שובה חילקו לכולם חתיכת בשר קטנה, וכמובן שהיה זה בשר טריפה, אך הוא החליט בחזקה לעמוד על משמרתו, ולא להיגעל במאכלי הטריפה ולא אכל את הבשר.
המפקד שהיה רשע מרושע, כשראהו שאינו אוכל את הבשר, הבין מיד שזהו מפני היות הבשר בשר טריפה, ולכן החליט להענישו על זה שלא אכל את הבשר!… ומה היה העונש – הוא נתן לו סמרטוט [שמאטע] קטן, וציוה עליו לנקות בזה את כל בתי הכסא שהיו שם…
(מתוך 'נועם שיח' שופטים – מכון 'אפריון לשלמה')