וזדים ביד עוסקי תורתיך.. (על הניסים)
אהבת התורה אינה נקנית בדברים של מה בכך. תחילה על האדם להעריך את התורה, ולדעת את ערכה העצום ואת חשיבותה.
רק כאשר מכיר האדם במעלותיה הרבות של התורה, ויודע הוא כי קרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג, יג-טו), מבין האדם כי התורה יקרה היא לו מכל הבלי העולם, ולימודה מקבל משנה חשיבות בעיניו. מתוך הבנה זו, עניני העולם בטלים בלבו, ואזי זוכה הוא לאהבת התורה.
באופן זה נוכל להבין את החשיבות העצומה שייחסו גדולי העולם לכל דבר ודבר מדברי תורה. התורה היתה נעלית בעיניהם מכל דבר אחר עלי אדמות. וכהלל הזקן בשעתו, שעלה לרום הגג ביום השלג והפקיר את נפשו כדי לשמוע דברי תורה, כך היו גדולי עולם מוסרים את כל כבודם ומאודם כדי לחטוף עוד מילה, עוד חידוש, שהרי "אין כבוד אלא תורה".
על הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל מסופר, כי עבר פעם ליד בית המדרש ושמע שני בחורי ישיבה מתנצחים בהלכה, ובלבו עלה תירוץ נאה, ביקש להכנס לבית המדרש ולהציע את תירוצו, והנה דלתות בית המדרש נעולות. לא היסס רבי אליעזר הרבה, קפץ ועלה אל החלון ומשם ירד אל רצפת בית המדרש, ותיכף ומיד נכנס בשקלא וטריא עם בני הישיבה.
כך גם אירע להגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, כאשר בשל המצב הכלכלי הדחוק ששרר בישיבתו של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ', הותרה הכניסה לשיעוריו רק לתלמידי הישיבה. הבחור אהרן שלמד בישיבת סלבודקה הסמוכה, לא העלה בדעתו להפסיד את השיעור, אולם דלתות בית המדרש נעולות היו. שיעורו של הגרב"ב החל – ואהרן נמצא על מקומו הקבוע. הדלתות נעולות, כיצד זה נכנס? דרך החלון. כי צמאונו לתורה לא ידע רוויה…
• • •
אותו גאון, רבי אהרן קוטלר זצ"ל, כשהיה מתלהט בריתחא דאורייתא להסביר את ההבנה הנכונה ולהוציא מן הטעות, לא היה דבר שיכל להסיח את דעתו. פעם אירע הדבר בעיצומן של ההכנות האחרונות לפתיחת ה'דינר' לטובת ישיבתו, ישיבת ליקווד המעטירה, גדול מרכזי התורה בארה"ב ובעולם. הדריכות היתה בשיאה והמוזמנים עמדו להגיע, כאשר התעוררה אצלו לפתע קושיה חמורה בלימוד, ומיד הרצה אותה בפני אברך שעמד לצידו.
האברך ניסה לענות, אך דעתו של רבי אהרן לא נחה מתירוצו, וכך התלהט המשא ומתן, ורבי אהרן התלהב וקולו עלה עד כדי צעקות רמות, והכל מתוך פלפול סוער ומעמיק. בינתיים התחילו כבר להגיע ראשוני המשתתפים ל'דינר', המארגנים החלו לרמוז לרבי אהרן שאין הדבר מתקבל יפה, אנשים שומעים ולא מבינים שמדובר במשא ומתן של הלכה, אבל הוא לא שם לבו כלל להערות והמשיך להתווכח. מרגע לרגע עלה מספר המשתתפים, שוב העירו לרבי אהרן, ורבי אהרן מגיב בסערה: "הניחו לי עתה עם הדינר!" רק כאשר מצא תירוץ לקושייתו, נרגע, עלה לבמה ופתח את האירוע…
• • •
פעם, בעת רצון, בקשו באי ביתו של הגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א, לשמוע מפיו דברים אודות "כבוד התורה".
פתח הגאון רבי עזריאל שליט"א ואמר: "כבוד התורה איננו כפי שעושים היום, שמכבדים רק את תלמידי החכמים, ואלו לתורה עצמה אין מייחסים חשיבות. לא כן הדבר, אלא כבוד התורה מתחיל בתורה עצמה, והיינו רגש הערכה והערצה עצומה לכל מילה ותיבה מן התורה הקדושה, ולא רק לימודו של תלמיד חכם או גדול בישראל, אלא לכל מילה ותיבה של כל לומד ולומד, בתורה שהוא לומד זה עתה".
וסיפר הגאון רבי עזריאל שליט"א, מעשה מופלא שראה אצל חותנו הגדול, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ומעשה שהיה כך היה:
אל ביתו של מרן הגרי"ש נשלחה שאלה דחופה, שיש בה סרך של פיקוח נפש. השאלה הגיעה בעיצומו של ה"סדר", בשעות בהן היה סגור ומסוגר בחדרו, אולם הדחיפות שבשאלה לא הותירה ברירה אלא להיכנס אל החדר פנימה ולהפריע. לאחר סדרת השתעלויות, הזזת כסאות ורקיעות רגליים שארכו שעה ארוכה, הרים הגרי"ש את עיניו, שמע את השאלה והכריע כדת של תורה.
באותו יום בשעות הצהרים נכנס אצלו בנו הגאון רבי בנימין, וראה את הגרי"ש כשנפשו סוערת עליו: "בדורנו אין כבוד התורה!" הפטיר כלפיו הגרי"ש בסערה. "ראה נא עד כמה מושפל כבוד התורה. היום באמצע ה'סדר' הפריעו לי עם שאלה דחופה… הלא אם הייתי ישן באותה שעה, לא היו מעירים אותי באמצע השינה בעבור שאלה זו, ואף אלו הייתי באמצע תפילת "שמונה עשרה" לא היו מפסיקים אותי באמצע… רק בזמן שאני לומד תורה מעיזים להיכנס ולהפריע, אין זאת אלא שבדורנו יש זלזול בכבוד התורה".
קשה לתאר את התרגשותו של הגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א כשסיפר את הסיפור המופלא. "בסיפור זה מתגלמת דרגתו הגבוהה וגדלותו העצומה של מרן הגרי"ש", מפטיר רבי עזריאל, "אשר חש יחס עצום של כבוד והערכה לכל מילה ומילה שהוא לומד זה עתה, וזלזול בלימוד התורה, אף אם מדובר בצורך דחוף, הריהו זלזול ב'כבוד התורה'".
כה גדולה היתה חשיבותה של התורה בעיני גדולי הדורות, עד שהתייחסו אליה כאל החיים עצמם, וכעדותה של התורה עצמה (דברים לב, מז): "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם", ואמרו חז"ל (אבות דר"נ פכ"ד): "אמר הקב"ה לישראל, דברי תורה שנתתי לכם, אם אתם משמרים אותן – טוב, ואם לאו אני נוטל נפשכם תחתיה".
וכפי שסיפר הגאון רבי חיים שאול קרליץ זצ"ל, שבתקופה שלמד בקמניץ שאל את הגרב"ב לייבוביץ' זצ"ל לביאור אחד מדברי התוספות, ולא ענה, אלא עבר להמשך הסוגיה. ושאל הגרח"ש שוב ושוב, ובפעם השלישית נענה הגרב"ב ואמר: "מ'דארף זיך קריינקען ביז מ'פארשטיט א סברא פון תוס'" [- צריך לחלות עד שמבינים סברא של תוספות].
וכך מספרים באי ביתו של מרן הגרי"ז זיע"א, שפעם נכנס אצלו גאון אחד לדבר עמו בלימוד, ומצאו שוכב, ואמר: "כנראה שהרב עייף מאוד, ואי אפשר לדבר עמו כעת בלימוד…" השיב הגרי"ז בהתרגשות: "בשביל מה חיים, אם לא בשביל לדבר בלימוד!"
והתורה היא אשר השיבה אותם לחיים, כפי שאירע למהרי"ל דיסקין, שפעם אחת ביום הכיפורים לעת נעילה חש בחולשה עצומה, והרופא שהוזעק אליו חשש לחייו ממש. מיד נאספו תלמידיו סביב מיטתו, וביניהם רבי אליעזר דן רלב"ג. לפתע נתן מהרי"ל דיסקין אות לרבי אליעזר דן, שיאמר דבר תורה. הקשה רבי אליעזר דן קושיא במסכת בבא קמא, ורבי יהושע לייב שוכב ללא תנועה, ולפתע התחיל לומר ה'קשיא', ולאט לאט החל להכנס לריתחא דאורייתא – והתעורר ממצב חולשתו.
• • •
נשמת אפם של תלמידי החכמים תלויה היתה בתורה, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ז): "מרבה תורה – מרבה חיים".
בעת מחלתו, קיבל הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל הוראה מהרופא לשמור על מנוחה מוחלטת, לרבות הפסקה מלאה מכל לימודיו. והנה באותו היום, בשעות אחה"צ, מצא אחד מתלמידיו את רבי יעקב, כשהוא נח על כסא בגינתו, וספר לימוד בידו. הלה השתומם, וביראת כבוד הזכיר לרבי יעקב את אזהרת הרופא, שבמצב בריאותו הרופף, הלימוד אסור עליו. אולם רבי יעקב השיבו מיניה וביה: "וכי אם הרופא יפקוד עלי לא לנשום, האם חייב אני לציית לו?!"
וכעין זה ממש אירע בגאון רבי נפתלי טרופ, שבתחילת קיץ תרפ"ט תקפוהו כאבי ראש חזקים ללא הפוגה, וכשבדק אותו ד"ר פלטוי, הרופא המפורסם בפולין דאז, קבע שמוחו מיוגע מרוב פעילות. הרופא הזהירו לבל ירבה בלימוד, ושלא יעסוק בעיונים, אף לא עיון קל, כי הדבר עלול להתנקם בחייו. לשמע דברי הרופא השיב רבי נפתלי: "ללא תורה חיי בסכנה גדולה יותר מאשר עם תורה וכאבי ראש…" (הקדמת ספר בינת ראובן לבן הגרנ"ט).
וכה סיפר מרן החפץ חיים על הג"ר שלמה הכהן זצ"ל, מגדולי הרבנים בוילנא, שבהיותו בחור חלה במחלה אנושה, והרופאים הזהירוהו שאסור לו ללמוד, כי לבו נחלש ועצביו התרופפו מאוד, וכל התאמצות קלה מסכנת אותו, ואם לא ישמע להם בודאי ימות. ענה להם רבי שלמה: "אם לא אלמד תורה הרי אמות, כי אינני יכול לחיות בלי תורה, מוטב לי איפוא למות מלימוד תורה מלמות מביטול תורה…" ואכן עשה רבי שלמה את שלו והמשיך בשקידתו, ובחסדי ה' נרפא מחליו.
וכשהיה החפץ חיים מספר מאורע זה, היה מתרגש מאוד, והיה חוזר כמה פעמים בהתלהבות על דברי רבי שלמה: "מוטב למות מלימוד תורה, מלמות מביטול תורה"…
• • •
ועל כן, כאשר הושלכו בני ישיבות נובהרדוק לבתי הכלא הרוסיים בשנת תרפ"א, ולא היתה כל דרך להעביר להם ספרי גמרא וחומשים, פסק גאב"ד מינסק, הגאון רבי אליעזר רבינוביץ זצ"ל, כי מותר לקרוע גמרות ולעטוף בדפי הגמרא דברי מאכל כחמאה וגבינה (אספקת מצרכי אוכל לאסירים היתה אפשרית), וכך להבריח את הדפים הקדושים אל תוך הכלא, שכן למרות שיש בכך ביזוי כתבי הקודש, אולם זוהי שאלת פיקוח נפש. "כיצד" – אמר הרב "יכולים הנובהרדוקאים לחיות בלי לימוד התורה?!"
• • •
רק מתוך ההרגשה שהתורה היא היא חיי האדם, מסוגל האדם להשליך ולבטל את כל הבלי העולם, ולהגיע לשקיעות מופלאה בתורה, אשר היא הנותנת לאהבת התורה ולערבותה.
"האם חידשת פעם דבר תוך כדי שינה?" שאל הג"ר אהרן כהן זצ"ל, ראש ישיבת חברון, את אחד מצעירי התלמידים. "לא" – בא המענה. ורבי אהרן שהתפלא על בריאתה של שינה ללא תורה, ענה כמי שמסיח לעצמו: "תורת ה' היא תורת חיים. צריך האדם להיות שקוע בה, עד שאפילו בשנתו יהיו כל מחשבותיו תפוסות בדברי תורה…" ומיד החל להציע ממה שעלה על רעיונו בשנתו!
מאז ומתמיד התייחדו גדולי התורה בשקיעותם העצומה בעסק התורה. למרן הגרא"מ שך זצ"ל אירע שהיה מהלך מהמכולת לביתו, ומחמת שקיעותו בלימוד לא חש ולא הרגיש שכל המצרכים שקנה נושרים בזה אחר זה מחור שהיה בשקית המצרכים, עד שהגיע לביתו וכליו ריקים; והגאון רבי מרדכי פורגמנסקי זצ"ל, היה תכופות שואל את באי ביתו לאחר ארוחתו "האם אכלתי כזית?" וזאת לאחר שאכל כרבע ככר לחם, אלא שלא שת ליבו לכך…
וכך היו שקועים בתורה, לא רגע ולא שנים, אלא לאורך כל ימיהם. נכדו של מרן הגרי"ש אלישיב שהיה שוהה עמו בלילות מספר, כי לעתים ראהו מאומץ בריכוז המחשבה במשך שעתיים רצופות, בתנוחת הריכוז המפורסמת שלו כשידו על מצחו, לא זע ולא נע, ורק ורידי מצחו הבולטים העידו על עוצמת שקיעות התורה שלו.
• • •
נמצינו למדים, כי אהבת התורה הגדולה אותה זכינו לראות אצל גדולי הדורות, לא נולדה יש מאין. קודמת לה ההכרה בחשיבותה העצומה של התורה, עד שהתיחסו אליה כאל החיים עצמם – ומתוך כך השקיעו את כל מאוייהם בתורה, וכך זכו והגיעו לאהבת התורה.
וכמו שאמר שלמה המלך בחכמתו (משלי ב, ג-י): "כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא… כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם".