"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים" (י"ח כ"א)
סיפר רבינו בכינוס הגדול שהתקיים במלאות שישים שנה להקמת ישיבת 'חכמי לובלין' ב'זכרון מאיר', במעמד אלפים מתלמידיו. וכה דיבר אז בקדשו: "בפועל נוסדה הישיבה בשנת תש"ז, אך בכוח, במחשבה, בשנת תש"ו, כשעדיין גרתי בירושלים עיה"ק, הגיע אלי שליח מצוה מה'חזון איש' זי"ע, הרה"ח רבי חיים יעקב הלפרין ז"ל שקורא לי לזכות ולבוא ל'זכרון מאיר' שנתייסדה על שם מורי ורבי מלובלין זי"ע, לקבל עלי את עול הרבנות ב'זכרון מאיר' והסביבה, ואת עסק הרבצת התורה במסגרת ישיבת חכמי לובלין"…
רבינו לא מיהר להשיב בחיוב על המינוי. יקרה היתה בעיניו ישיבתו בין חכמי וגאוני ירושלים, מה גם שכבר החזיק במשרת רבנות, כמו"צ מטעם העדה החרדית בשכונת 'כרם אברהם' שבגאולה. מנגד חזקה עליו דעתו של ה'חזון איש', ורצונו כי ייטול על עצמו את עול הרבנות ב'זכרון מאיר', והיא זו שלבסוף הכריעה את הכף, כאשר ה'חזון איש' העמידו כביכול בפני עובדה מוגמרת וכמעשה שהיה.
וכה גולל רבינו את הדברים ברשימותיו, שהובאו בספר 'מעשה איש': "עוד לפני שבאתי לכאן והייתי עוד גר בירושלים, באתי פעם לבני ברק לבקר אחד מן הקרובים שגר בגבעת רוקח ע"י ישיבת סלבודקה. עליתי רגלי לגבעת רוקח, והרגשתי שכמה מטרים לפני הולך החזון איש זי"ע, רצתי לקראתו ללוותו כי הלך יחידי, והיה אז גר עוד שם בגבעת רוקח סמוך לישיבת נובהרדוק. הלכנו עד רח' חתם סופר, וה'חזון איש' היה צריך ללכת שם לביתו, ואני המשכתי עוד למעלה וראיתי שאינו נוטה לשמאל. ואמרתי לו: 'אולי שכח מרן איפה שגר?' ואמר לי: 'זוכר אני, אלא שאתם רב שלנו, ורב לא ילך לבד. רוצה אני ללוות אתכם!'. ואמרתי לו: 'א"כ אין אני הולך הלאה'. ואמר לי: 'גם אני לא אלך, וצריך אני ללוות אתכם'". והיה מוסיף רבינו: "ה'חזון איש' לא היה ווערטיל מענטש" [-איש שאומר מליצות], הוא הלך, אפוא, עמי עד שנכנסתי לבית קרובי ורק אז חזר לביתו"…
על ביקור נוסף אצל ה'חזון איש' סיפר רבינו, כי הגיע פעם למעונו בתחילת הלילה, ומצאו כשהוא יושב בחצר הבית ועיניו נשואות אל על כשמבטו משוטט בין כוכבי הליל הנוצצים ברקיע השמים. משך דקות ארוכות ישב כך, כשהוא אחוז דבקות והתפעלות, ומעיניו זולגות דמעות התרגשות ומבלי שיבחין כלל בנוכחותו. לאחר מכן משהרגיש בו נענה ואמר: "כשמתבוננים במערכות השמים, אפשר לראות בנקל מעשי א-ל ונפלאותיו"…
בין כך ובין כך, נתעטרה שכונת 'זכרון מאיר' בכתר תהילה, כשמרן ה'חזון איש' זי"ע בכבודו ובעצמו שאיווה את השכונה למושב לו, ועקר מ'גבעת רוקח' – השכונה הוותיקה במערב העיר, בה התגורר מאז עלותו ארצה משך כחמש עשרה שנה, אל פאתי המושבה 'זכרון מאיר', שנקרא על שמו של גאון ישראל שהאיר את בני ברק במאור תורתו.
לבסוף, משתכפו עליו ההפצרות מבני ברק, ורבינו נוכח כי מנוי וגמור עם ה'חזון איש' שעליו לכהן כרב של זכרון מאיר, נתן את הסכמתו למינוי, וקיבל על עצמו לשמש כרב השכונה. מששמע ה'חזון איש' את תשובתו החיובית, קרא בקול 'מזל טוב' בפנים קורנות משמחה. לאחר מכן אמר למקורביו, כי מזל טוב הוא לתושבי 'זכרון מאיר' שרבם לא יהיה מורה הוראה בלבד, כי אם גם ראש ישיבה שירחיב את גבולותיו בתלמידים.
לשמחתו של ה'חזון איש' לא היה קץ. ובימים שלאחר מכן שוחח בדבר עם באי ביתו, והביע את שביעות רצונו מהמינוי המוצלח. את חשיבות הדבר בעיניו, היה ניתן לראות לעין כל כאשר גאון ישראל, ה'חזון איש', יצא את מעונו לכתת רגליו בין תושבי השכונה כדי להחתימם על כתב ההכתרה הרשמי אותו יגישו בפני רבינו, שהיה אז אברך צעיר בשנות השלושים לחייו, ואף בא בדברים עם העסקנים, כי ישתדלו לשוות למינויו מעמד רשמי שיוכר אף ברשויות, כדי שיקל עליו, כך סבר, לנהל את ענייני הקהילה מבלי להיות תלוי בדעת אחרים.
את המעבר לבני ברק תכנן רבינו לחודש ניסן תש"ז. בימים שקודם המועד המתוכנן יצא רבינו לעבר בני ברק, בכדי להסדיר שם עניינים שונים הקשורים להעברת הדירה. אך ביציאה מירושלים באחד מעיקולי הדרך, נפתחה עליהם לפתע אש צולבת מאחד הכפרים הערביים. בניסי ניסים נחלצו הנוסעים מן המארב, והספיקו לשוב לירושלים. רבינו שראה בכך אות משמים, ביטל את נסיעתו ודחה את המעבר המתוכנן לבני ברק במספר חודשים.
בחודש אלול תש"ז, בהיותו בן שלושים וארבע שנים, העביר רבינו את מקום מגוריו לבני ברק. בית קטן בן שתי קומות נשכר למענו בתוככי השכונה. הקומה הראשונה יועדה לדירת מגוריו, ואילו הקומה השניה הוקצתה עבור הישיבה החדשה שנפתחה עם בוא רבינו למקום מושבו החדש. מבית קטן זה בקע וזרח אור תורתו הגדול משך קרוב לשבעים שנה, עד להסתלקותו.
מאותה שעה שהתמנה רבינו לשרת בקודש, ראה הוא את עצמו כל ימיו כרבה של 'זכרון מאיר', כשעיניו ולבו נתונים על בני השכונה, לענות לשאלותיהם בהלכה ובהנהגה נכונה, ועד מהרה התחבב הוא על בני הקהילה, ובני הקהילה לעומתו השיבו לו גם המה באהבה כפליים, וחפצו בכל עת בקרבתו והדרכתו, והוא גם הוא, ביודעו את מעמדו ויכולת השפעתו – היה נותן ליבו להחזיק באדרת הרבנות בעוז ותעצומות קודש.
פעם באותם ימים ביקש רבינו לשמוע מאת מקורבו הרה"ח רבי ברוך בענדיט שטיין ז"ל, כיצד מרוצה הקהל מאופן תפקודו כרב. אמר לו רבי ברוך כי אכן הכל מרוצים פה אחד, הן מהשיעורים הנאמרים על ידו בטוב טעם ודעת, והן ממאור הפנים המיוחד של רבינו, אך על דבר אחד מתאוננים הם, על דקותיו הספורות והמדודות של רבינו, שלא אפשרו לו להאריך בשיחה עמהם.
נענה רבינו כנגדו ואמר: "אמרו להם, כי באם רבה של 'זכרון מאיר' ישב לשוחח עם כל אחד מבני קהילתו, אזי לא יוכל להמשיך ולשמש בתפקידו ולענות על שאלותיהם בהלכה, מאחר ולא יישאר לו פנאי ללימודיו ולסדריו"… ואכן, על כך היתה תפארתם של יראים ושלמים מבני קהילתו, שהעריכו את גדולתו של רבינו דווקא במידה זו. אף על פי כן, כאשר היו באים לפניו בשאלות של עצה והדרכה, היה מרחיב את הדיבור, מרבה להתעניין תוך שהוא תומך ומעודד כאב רחום.
מעשה כעין זה, היה בעת שנכח פעם באירוע מסויים בו הופיע בדחן כלשהו, ודרש מדברותיו בכדי לשמח את הציבור. בשלב מסויים קם רבינו ממקומו, ונחפז ללכת לביתו ולסדריו. משנשאל לאחר מכן על יציאתו הפתאומית שלא כמתוכנן, נענה ואמר כי "מגיע להם לאנשי 'זכרון מאיר' רב בעל כובד ראש"… בקשר לכך יצויין, כי רבינו הקפיד ונזהר מאוד, כי גם במילי דבדחנותא ישמרו על כבוד הזולת, והיה מחשיב מאוד כאשר דברי הבדחנות היו נסובים ומושתתים על דברי תורה ויראה.
מעת שהגיע ל'זכרון מאיר' הוטל על כתפיו עול הרבנות במלואה. מרן ה'חזון איש' שראה מטרה נשגבת במינויו והצלחתו של רבינו, המשיך בפעולותיו לביסוס מעמדו כרבה של 'זכרון מאיר', ואף הפנה רבים משואליו באיסור והיתר אל כתובתו של רבינו, באומרו כי יש מרא דאתרא לשכונה, וכי על פיו יישק כל דבר. ה'חזון איש' חלק לרבינו כבוד עצום, בזמנים שבאו אנשים לשאול את פיו בענייני הלכה, ורבינו נכח גם הוא בחדר כמנהגו פעמים רבות, היה ה'חזון איש' ברוב ענוותנותו מבקש מרבינו תחילה הורמנא ורשות להשיב לשאוליו דבר, באמרו כי אסור להורות בפני המרא דאתרא.
קשר הדוק שרר בין ה'חזון איש' לרבינו. רבינו היה מתראה לפניו חדשים לבקרים, ופעמים שאף היה מתלווה אליו לטיולו היומי, אותו היה עורך לצרכי בריאותו באזור הפרדס שבבעלות משפחת ברמן, שניצב בפאתי השכונה, כשבדרך היו משוחחים ביניהם בהלכה ובענייני הנהגה שעל הפרק. עם זאת, למרות גדלותו המופלגת של ה'חזון איש' ולמרות שגילו נשק אז לשבעים, נהג כבוד מיוחד ברבינו שהיה אברך צעיר, והיה מתייחס אליו כאל מרא דאתרא במלוא מובן ההגדרה, חרף גילו הצעיר של רבינו.
אירע פעם שה'חזון איש' הזדמן לביתו של רבינו לצורך עניין מסויים, וכאשר חלף על פתח חדרו נעצר לרגע, ובתנועה של מי שמתענג על ריח טוב אמר למקורבו: "ס'שמעקט דא פון קדושה" – יש כאן ריח של קדושה.
בשלהי שנת השמיטה תשי"ב יצא ה'חזון איש' מביתו, וכאשר עבר סמוך לכולל אותו הקים, הידוע היום כ'כולל חזון איש', שלח את מקורבו הג"ר יחזקאל ברטלר זצ"ל כי יקרא לשניים מגדולי תלמידי החכמים של בני ברק, הלא הם הגאון רבי משה יצחק דייטש זצ"ל, ר"מ בישיבת 'תפארת ציון' והגאון רבי רפאל יצחק וסרמן זצ"ל, ראש ישיבת 'אהל יעקב'. משבאו השניים, צעד עמם ה'חזון איש' אל מעונו של רבינו על מנת לערוך אצלו 'שטר פרוזבול'. לפליאת רבינו על מה ראה להטריח את עצמו אליו, נענה ה'חזון איש' ואמר: "הרי סוף שנת השמיטה עתה, וצריך לעשות פרוזבול, וכתושב שכונת זכרון מאיר באתי אל המרא דאתרא לעשות פרוזבול"…
באותו נוסח פרוזבול חרט ה'חזון איש' זי"ע לדורות, את עובדת כהונתו של רבינו כרבה של זכרון מאיר: "מוסרני לכם הרב שמואל הלוי רב ד'זכרון מאיר' שליט"א"…
על אותו מעמד סיפר רבינו, כי תיכף בהיכנסו התיישב ה'חזון איש' באמצע השולחן ולא בראש. משביקש רבינו להושיבו בראש, נענה החזון איש ואמר בבדיחותא: "מהיכי תיתי ששם הא ראש השולחן?! ואולי ה'מזרח' הוא דווקא במקום בו אני יושב?!"…
עוד סיפר, כי בעת שה'חזון איש' נעמד על מקומו להקריא את נוסח הפרוזבול, נעמד גם רבינו מפני כבודו, והורהו ה'חזון איש' לשבת, באמרו כי בית דין צריכים לשבת בשעת הדין.
בכל עת מצוא טיפח ה'חזון איש' את מעמדו של רבינו כרב. סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, כי בימים ההם בא פעם אל ה'חזון איש', ושאלו אל מי עליו להפנות את שאלותיו בהלכה בעת שלא יוכל להכנס אליו. נענה החזון איש ואמר: "כאשר יש לך שאלות בהלכה – לך עמן אצל הרב ואזנר"….
הוראה זו אף חזרה ונשנתה מפי גיסו של ה'חזון איש', מרן הסטייפלער זצוק"ל, שהשיב פעם על שאלה דומה כי "שאלות בהלכה שואלים אצלנו את הרב ואזנר". אגב, העיד רבינו כי הגאון הסטייפלער היה נחבא אל הכלים באותה תקופה, וכלל לא ידעו אז מגאונותו, אולם החזון איש 'הלשין בפניו' – כלשון רבינו – על גדלותו בתורה. בהקשר לכך יצוין עוד, כי פעם ביקש החזו"א מאת רבינו, כי בעת שאופה את המצות מצוה בחבורתו בערב פסח, יפריש שלוש מצות עבור גיסו הסטייפלער שהקפיד על כך.
(מתוך 'אבי ההוראה')