"וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר" (ז, כד)
הקשה רבי שלום תאומים זצ"ל בספרו "אור התורה": מה סברו המצרים להרויח על ידי החפירות הללו? הרי אפילו הרוק שבפיהם הפך לדם, וכיצד טעו לחשוב שאם יחפרו בצדי היאור ימצאו מים זכים וראויים לשתיה?
בנוסף קשה: מדוע התורה כותבת "כי לא יכלו לשתת ממימי היאור", הרי ברור שכיון שהמים הפכו לדם הם לא יכלו לשתות מהם!
אלא שכאן באה התורה ללמדנו, שגם לאחר שחלפה מכת דם, נותרה בלב המצרים טראומה נוראה מאותם ימים שבהם ראו כיצד היאור שבו התפארו מלא בדם ובדגים מתים, והצחנה הנודפת ממנו בלתי נסבלת, ועל כן גם לאחר שחלפה המכה והמים שבו למראיתם, הם לא היו מסוגלים לשתות ממנו מים.
משל למה הדבר דומה, לאדם שיקח מים מהביוב, יכניס אותם למכונה, ובסוף התהליך יתקבלו מים זכים. האם הוא יהיה מסוגל לשתות מהם?
כך גם לאחר שעברו מספר חודשים ממכת דם, עדיין לא היו המצרים מסוגלים לשתות מים מהיאור, וזהו שאמרה התורה "ולא יכלו לשתות ממימי היאור" – דהיינו שלא היו יכולים לשתות ממנו גם לאחר שמימיו שבו למראיתם כבתחילה, ולכן הוצרכו לחפור בצידי היאור כדי למצוא מקורות מים אחרים.
ולא רק במכת דם היה כך: תוך כדי הבריחה מהאריה במכת ערוב, עדיין היו המצרים מגרדים בראשם באופן אוטומטי מפני הכינים זכרונם לברכה, וכשעמדו דום בשלושת ימי האפלה, מה עבר במוחם? הצפרדעים! מי יודע כמה זמן עבר עד שהמצרים היו מסוגלים לאכול לחמניה, כי הרי כשאכלו אחת כזו לפני זמן לא רב, התמלא פיהם בריר ירוק כתוצאה מביס באוזנה של הצפרדע…
וכך מכל מכה נשארו למצרים צלקות נפשיות נוראות, והטראומה ליוותה אותם עוד זמן רב.
(רבי מנשה ישראל רייזמן שליט"א)