האם מותר להספיד מת בסוף שנת האבל? │ כיצד עושים סעודת הבראה לאבלים? │ ואלו צרכי המת מותר לעשות?│ תמצית שיעור הלכה במשנה ברורה הלכות חול המועד במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה' [משנ"ב חלק ו', סימן תקמ"ז סעיפים ה' – י']
הספד למת בחול המועד בסוף שנת האבל
בסעיף ד' מבואר בשולחן ערוך, שבתוך ל' יום סמוך לרגל, אסור להספיד מת כזה שמת קודם ל' יום לפני הרגל, משום שעל ידי זה שהוא מספיד אותו, הוא יבוא לבכות ולהצטער ברגל, אבל מת שמת תוך ל' יום סמוך לרגל, מותר להספיד אותו, משום שבכל מקרה המרירות קבועה לו בליבו ברגל, ולכן הוא לא יוסיף עוד צער על ידי שהוא מספיד אותו לפני המועד.
מה שאנו נוהגים בסוף השנה להספיד את המת ולהזכיר את נשמתו, מותר לעשות את זה תוך ל' יום סמוך לרגל, כי אדרבה, ההספד בסוף השנה הוא כדי להפסיק את האבלות, ואז הוא יוכל לשמוח במועד.
קריעה על מת
מותר לקרוע על המת בחול המועד עצמו רק לאותם קרובים שהם חייבים להתאבל על המת, אבל מי שרוצה לקרוע על המת מפני כבודו של מת אבל אינו קרובו, אסור לו לקרוע עליו, וקריעה על חכם או אדם כשר, או אפילו בסתם אדם אלא שהוא עמד עליו בשעת יציאת נשמתו, צריך לקרוע עליו ואפילו בחול המועד, ותלמיד חכם היינו ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו שאינו יודע לישא וליתן בה, ואין בזמננו תלמיד חכם כזה, והרמ"א מביא יש חולקים שסוברים, שלא קורעים כלל בחול המועד, אלא שבני אשכנז עושים פשרה בין שני הדעות, ומחלקים בין אביו ואמו לבין שאר קרובים, על אביו ואמו קורעים במועד, אבל על שאר קרובים קורעים לאחר המועד ולא במועד, אבל במקום שאין מנהג, יש לקרוע על כולם, משום שמעיקר הדין הלכה כדעה ראשונה, ולכן מותר לקרוע על כל הקרובים שהוא קורע עליהם.
חליצת כתף
אין חולצין כתף אלא קרוביו של מת המחויבים להתאבל עליו, או על חכם, ומבאר המשנה ברורה שעכשיו לא נהגו לחלוץ כתף כלל אפילו בחול, ומובא כאן בהערה למשנה ברורה מהדורת 'דרשו' בשם הלבוש ביו"ד, שבזמן הזה הוא זלזול רב לחלוץ כתף, ואפילו לאדם שפל ועני שבישראל הוא זלזול, ולכן בזמננו לכולם זה לא לפי כבודם כיוון שלא רגילים בזה, ובערוך השולחן ביאר, שבצורת הבגדים של ימינו אנו, כמעט ולא שייך חליצת כתף אלא אם כן יחלוץ את כל הבגד, ולכן כולם מוחלים על כבוד זה.
סעודת הבראה לאבלים
מברין את האבל בחול המועד, והוא שלא יברו ברחבה אלא קרוביו של מת, ולא יברו האבל בתוך ביתו אלא על מיטות זקופות, לפי שאין כפיית המיטה ברגל כלל.
על חכם מברין הכל בחול המועד בתוך הרחבה כדרך שמברין את האבלים, משום שכולם אבלים עליו, וברע"ב ובתפארת ישראל על המשניות במועד קטן בפרק ג' משנה ז' מבארים, שהבראה הכוונה היא לסעודה הראשונה שהאבל אוכל, ואותה סעודה אסור לאבל לאכול משלו, אלא אוכל משל אחרים, והיום נוהגים, שקרובי האבל ואוהביו אוכלים את סעודת ההבראה יחד עם האבל, וכן נהגו לאכול את סעודת ההבראה ברחובה של עיר, ועל זה כתוב במשנה במועד קטן שהיא המקור לסעיפים ח' וט', שבחול המועד לא מברין את האבל אלא קרוביו של מת ולא שאר האוהבים, וכן לא מברין את האבל ברחובה של עיר, אלא בתוך ביתו של האבל, וכן מברים רק על מיטות זקופות, כיוון שאין כפיית המיטה ברגל, וכל זה בסתם אדם, אבל חכם שמת, מכיוון שכולם אבלים עליו, מותר להברות גם ברחובה של עיר.
עשיית כל צרכי המת
עושים כל צרכי המת בחול המועד, גוזזים שערו, ומכבסים כסותו, ותופרים תכריכים אפילו במעשה אומן, ועושים לו ארון בחצר שבו המת, כדי שיהיה ניכר שזה לצורך המת ולא מחללים את המועד סתם, ואם לא היו להם נסרים, מביאים קורות ונוסרים מהם נסרים בצינעה בתוך הבית, ואם אי אפשר בצינעה, עושים גם בפרהסיא, ואם המת היה אדם מפורסם, עושים אפילו בשוק, כיוון שכולם יודעים שזה לצורך המת החשוב, אבל אסור לכרות עץ מן היער לנסור ממנו נסרים לארון, וכן אסור לחצוב אבנים כדי לבנות בהם קבר, משום שזה לא ניכר שזה לצורך המת, ובמקום שהיהודים מעטים וגרים במקום אחד, וכולם יודעים שיש מת בעיר, הכל נחשב כמפורסם, דהיינו, כל אדם שמת, נחשב כמפורסם אפילו אם הוא לא היה מפורסם באמת.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א