מספר בעל המעשה ר' עופר עמר: הסיפור שלי מתחיל לפני ארבעים שנה. למדתי ב'מדרשיית נועם' בפרדס חנה. בין החברים שלמדו איתי, היה לי חבר שבא מבית שאינו דתי. כאשר תמו הלימודים במדרשייה, כל אחד הלך לדרכו – אני התחזקתי וקבעתי עיתים לתורה, וב"ה זכיתי להקים בית של תורה בעוד חברי עזב עם הזמן את דרך התורה והמצוות, כשכל אחיו הולכים בדרכו, עד שהתרחקו מהדת. חשוב לציין שמאז נפרדה דרכנו, הקשר בינינו נותק לחלוטין. ולא ידענו מאומה זה על זה.
היה זה בחודש סיון תשע"ז. חלמתי חלום מוזר. שאני רואה את עצמי עומד באזכרה של אמו של אותו חבר, למרות שלא ידעתי כלל האם היא חיה או לא, ובמרכז האזכרה אני רואה אותה ניצבת ועומדת כבחיי חיותה, אלא שמראה פניה הראה כעס וזעם על הצורה בה הם עורכים לה את האזכרה, ומיד התעוררתי מהחלום. זכרתי את החלום ותמהתי מדוע חלמתי זאת, והרי שנים שלא שמעתי ממנו. החלום לא עזב אותי. התלבטתי רבות האם להתייחס, שהרי איני טיפוס שמרבה לחלום חלומות ולהתרגש מהם, אך הפעם הרגשתי שיש דברים בגו. הייתי סקרן והחלטתי להתקשר לחברי.
אחר חיפושים השגתי את מספר הטלפון שלו ושלחתי לו הודעה על סיפור החלום. ואחרי כמה דקות אני מקבל טלפון מהחבר שאומר לי שהוא המום ומבוהל: 'עופר מה נשמע? מה אתך? אבל, תגיד רגע…' אמר בקול רועד, 'החלום הזה, אתה רציני? הוא קרה באמת?' השבתי לו בבטחה שזה אמיתי. אמש בלילה חלמתי על האזכרה של אמך.
רגע, מה, האם חשבת עלי בימים האחרונים או משהו כזה?' שאל.
ממש לא, כבר שנים שלא היינו בקשר… אבל אמור לי, האם אמא שלך חיה?
אז נשמע קולו של חברי כמעט בוכה: 'דע לך, אמר, כי אמי נפטרה לפני שנתיים בדיוק. ולפני שנפטרה, קראה לי ולאחיי ואמרה לנו: 'ראו בניי, יודעת אני שאינכם שומרים תורה ומצוות ואף אינכם מאמינים. וכעת עומדת אני להיפטר מהעולם ואני מבטיחה לכם שלא אעזוב אתכם, ואני מבטיחה לכם שאם אראה אחרי מותי שיש המשך לעולם הזה, ויש קיום והמשך לנשמה בעולם הבא – ארד לעולם הזה ואתן לכם סימן'. כך אמרה ולאחר כמה ימים נפטרה לבית עולמה.
ערכנו לה הלוויה וישבנו 'שבעה' למרות היותנו רחוקים מהדת. לאחר שנה, הגיע 'יום השנה' וערכנו לה אזכרה. והנה, לפני ימים ספורים הגיע יום האזכרה השני של אמי. התאספנו כל האחים לעריכת האזכרה, ובעיצומה של האזכרה, נעמדתי לעיני כולם ואמרתי במילים אלו: אתם זוכרים שאמא הבטיחה לנו לפני פטירתה, שאם יש המשך לעולם הזה וקיום לנשמה אחר 120, היא תיתן לנו סימן. והנה, כבר עברו שנתיים ולא ראינו שום סימן, אם כן ברור הוא לחלוטין שכל מה שאומרים לנו תמיד שהנשמה עולה לבית דין של מעלה ונהנית בעולם הבא – הרי שאין אמת כלל בדברים. לכן, הלילה הזה, באזכרה של אמא, לא נאמר כלל תהילים או משניות לעילוי נשמתה כבשנה שעברה, אלא נשב לאכול ולשתות, ומהיום ואילך לא נערוך יותר אזכרות כלל וכלל.
'כעת', המשיך החבר בקול חנוק, 'עומד אני עם צמרמורת בגופי כשהינך מספר לי שחלמת על אמי באזכרה של עצמה כשהיא כועסת עלינו ועל צורת עשיית האזכרה, שהרי אין סימן ואות מדויק וברור יותר מזה שיש קיום והמשך לנשמה, מכך שהיא ראתה בדיוק מה עשינו ביום האזכרה ואין דעתה נוחה מזה, והסימן הזה מגיע אלינו ממך – אדם שכבר שנים לא שמעתי ממנו, ואף אין לך שום ידיעה על מצבה של אמי. וכי יש הוכחה יותר גדולה מכך לקיום הנשמה?!' אמר החבר בקול חנוק ונרגש.
מיד אחר שיחת הטלפון בינינו, התכנסו האחים וסיפרו זה לזה את מעשה החלום והאיתות הברור של האימא. המשפחה כולה הזדעזעה והתרגשה, ותוך ימים ספורים קיבלו על עצמם תשובה ומעשים טובים, כשהם יודעים שיש המשך קיום לנשמתם, ואף עשו תיקון לאזכרה של אמם, מפני שהנשמה חיה וקיימת לעד.