צוות 'לקראת שבת'
זר כי ייקלע לישיבת 'עמודי ארץ' בהר נוף, בראשותו של הגאון רבי חיים אטיק שליט"א, בסיומה של אחת התפילות בישיבה, לא יאמין למראה עיניו. זה קרה לנו כשהגענו לשוחח עם ראש הישיבה על סבו הגדול הגאון החסיד המפורסם רבי שלמה אטיק זצ"ל שיום ההילולא שלו חל בט"ז כסלו.
וזה מה שראינו: לקראת סיום התפילה, רגע לפני אמירת 'עלינו לשבח', מתרחשת לה תכונה קטנה בהיכל הישיבה. כמה בחורים מתחילים לחלק בין כולם דפים שעליהם מודפסת תפילת 'עלינו לשבח' באותיות גדולות ומאירות עיניים, עם ביאור המילים.
רק אחרי שכל אחד ואחד מהבחורים בישיבה מחזיק בידיו את הדף, הם מתחילים לומר את 'עלינו לשבח' בניגון נפלא, כולם ביחד, כמו מקהלה. הבחורים הצעירים והבחורים היותר מבוגרים, המשגיח והמגיד שיעור, ראש הישיבה, כל מי שנמצא בהיכל בית המדרש, משתתף במקהלה.
"זה מנהג מאוד מעניין", אמרנו לראש הישיבה לאחר שהורה לנו לשבת ופתחנו בשיחה שלשמה התכנסנו…
"כן, נכון, בהחלט מנהג ייחודי ומעניין", הוא מאשר ומוסיף 'צימוק' שרבים ישמחו לדעת… "לפני שנים אחדות זכינו להיכנס אל מרן שר התורה זצ"ל, יחד עם בחורי הישיבה שיחיו. כמובן שלקחנו איתנו לדרך את הדפים של 'עלינו לשבח', כי ידענו שנצטרך להתפלל מנחה בבני ברק, וכשהיינו אצל מרן זצ"ל, הראיתי לו דף אחד וסיפרתי בתוך הדברים שיש לנו מנהג מיוחד כזה בישיבה, ששרים את הניגון שהלחנתי על 'עלינו לשבח', כולם יחד כאיש אחד.
"רבי חיים שמע והגיב בפשטות: "נו… אז בואו נאמר עכשיו 'עלינו לשבח' בניגון המיוחד שלכם".
"הבחורים התביישו קצת, אבל גדול הדור ציווה עלינו, וכך פצחנו כולנו באמירת 'עלינו לשבח' עם הניגון המיוחד, ומרן שר התורה החזיק את הדף ואמר בהתרגשות מילה במילה יחד איתנו.
"כשסיימנו התנער מרן משרעפיו, ואמר לנו "אה!!! כזה 'עלינו לשבח'!!! זה זמן שאפשר לפעול בו ישועות".
השמועה על כך נפוצה, כך אנחנו שומעים, ולא פעם נכנס להיכל הישיבה יהודי הזקוק לישועה, ומתפלל עמם שחרית, מנחה או ערבית, רק כדי לומר איתם את תפילת 'עלינו לשבח', ולפעול ישועה, בברכתו של מרן שר התורה…
מישהו פעם ביקש מסבא את ה'מתכון הסודי', איך זוכים להקים כזאת משפחה לתפארת
אחרי סיפור הפתיחה המרתק כשלעצמו, אנחנו צוללים אל תוך עולמו המופלא של הזיכרון שנושא ראש הישיבה שליט"א מדמותו הפלאית של סבו הגדול הגאון הצדיק רבי שלמה צבי אטיק זצ"ל, שזכה להעמיד שלושה עמודים מופלאים של הרבצת תורה, באמצעות שלושת בניו הגאונים המפורסמים רבי מנדל אטיק, רבי אהרן יוסף אטיק ורבי אברהם אטיק. כל אחד ואחד מהם זכה להרביץ תורה לרבים במשך עשרות שנים, ויחד הם הקימו דור שלהם של בעלי תריסין, תלמידי חכמים מופלגים שמכהנים בישיבות המובחרות בכל רחבי הארץ והעולם היהודי. כמו כן גם חתניו היו תלמידי חכמים מופלגים, ממש בית שהפיץ את אור התורה לכל עבר במשך שנות דור ודור.
"מישהו פעם ביקש מסבא את ה'מתכון הסודי', איך זוכים להקים כזאת משפחה לתפארת" מספר ראש הישיבה שליט"א בנו של הגאון רבי אהרן יוסף אטיק זצ"ל, "אבל סבא לא הבין את השאלה. "הם ראו שאני לומד אז גם הם למדו…" הסביר בפשטות. מה צריך יותר מזה?…
"למעשה, הסבא היה איש פלאי, והסימנים לכך ניכרו כבר מהיותו ילד רך בשנים. הוא התייתם מאביו בגיל צעיר מאוד, אביו של סבא היה חסיד טשורטקוב, ואף שהם גרו בעיה"ק צפת, בה נולד סבא, אביו נסע לאירופה כדי להסתופף בצל רבו, הרבי מטשורטקוב זיע"א. שם היה קהל גדול והדחיפות היו נוראיות, עד שבעקבות כך לקה רבי יצחק זאב בלבו. הוא התאושש מעט ומיהר לחזור הביתה, אבל לא זכה להאריך ימים.
"הסבתא ע"ה, כשראתה שנשארה אלמנה עם ילדים רכים, מיהרה לנסוע אל הרבי מסדיגורא זיע"א, ונכנסו אל הקודש פנימה. סבא שלי היה אז כבן שנה וחצי, ואחד החסידים החזיק אותו על ברכיו. שרו שם איזה ניגון והרבי מסדיגורא עשה תנועות בידיו והכה באצבע צרידה, תוך כדי שירה והפעוט היתום חיקה את תנועותיו של הרבי. כשהבחין בזאת הרבי, שאל מי הילד וביקש שיביאו אותו אליו, הושיבו על ברכיו ואמר "קרן אור פניו".
"את ילדותו עשה בין הסמטאות העתיקות של עיה"ק צפת, ואמא שלו היתה לוקחת אותו לבית הכנסת בבוקר, משאירה אותו שם כל היום, כבר כשהיה ילד צעיר לימים, ולאחר מכן היתה שבה לבית הכנסת בערב כדי להחזיר אותו הביתה, אחרי שלמד כל היום.
"פעם אחת באה לקחת אותו בערב, והתברר לה שהוא לא נמצא בבית הכנסת. החלה לחפש אותו בכל מקום, ולבסוף מצאה אותו יושב על חלון של בית כלשהו. התברר שבבית ישב יהודי ולמד תורה בשקידה, והילד שמע את קול התורה ונמשך אליו כמו מגנט, הוא ישב שם והאזין ללימוד במשך זמן רב, בלי ששם לב שהזמן חולף.
היה שם בצפת בית כנסת עתיק שהיה מכונה 'בית הנשמות'
"מעניין לציין שהיה שם בצפת בית כנסת עתיק שהיה מכונה 'בית הנשמות', כי יצאה עליו שמועה שמי שנכנס לשם אינו יוצא… ואכן איש לא הניח את כך רגלו על מפתן בית הכנסת הזה בגלל החשש. אבל סבא, כשגילה את המקום, הבין שיש לו פה אוצר של ממש. בית כנסת שתמיד עומד ריק. אפשר להיכנס לשם עם גמרא וללמוד יומם ולילה ברציפות בלי שום הפרעה… לא היה בלבו שום פחד, חשקת התורה העפילה על הפחד והאפילה עליו, הוא, פשוט ישב יומם ולילה ולמד, מאן הפוגות.
פעם אחת, ה'סבא קדישא', הגאון הקדוש רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל שמע שיש ילד יתום, כזה מתמיד, ביקש שהוא רוצה לראות אותו, אולי הוא יאמץ אותו. עמדו שליחיו של ה'סבא קדישא' מחוץ לבית הכנסת המפחיד, וצעקו לסבא שיש רב גדול שרוצה לראות אותו. הם פחדו להיכנס פנימה, וסבא פחד לצאת החוצה כדי שלא יפריעו לו ללמוד… רק לאחר מכן שמע מי היה אותו רב שרצה לראותו, והצטער מאוד שלא יצא לקראתו, פעמים רבות היה מזכיר זאת בצער גדול על ההפסד שהפסיד בכך שלא הלך אליו.
"גם הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקרלין זיע"א הי"ד, עבר מתחת לבית הכנסת, ושמע קול תורה, קול של נער יושב ולומד. עצר מהליכתו ושיבח את משמע אוזניו: "דא זיצט א ייד און לערנט תורה לשמה" – יושב יהודי ולומד תורה לשמה. כך הוא המשיך בהתמדתו, והיה למתמיד עצום".
למעלה מעשר שנים היה סבא יתום מאביו… עד שהגיע לגיל 12, או אז הוא התייתם גם מאמו ע"ה. היא היתה אשת חיל, שחינכה אותו לאהבה יוקדת לה' ולתורתו בדרך החסידות, עם כל ה'ברען' וההתלהבות, וכשהיא נפטרה לבית עולמה, הוא נשאר יתום עגול, ואפילו אחיו שהתגורר עד אז יחד אתו ועם אמו עזב והלך להתגורר במקום אחר כי אין להם אב ואם, אבל סבא זצ"ל התעקש להישאר בצפת, בבית. הוא לא רצה ללכת לשום מקום.
היה איזה יהודי עשיר שהגיע לצפת ושמע שיש ילד יתום, שקדן מיוחד במינו, והחליט לאמץ אותו כבן. אבל סבא לא אבה ללכת אתו בשום אופן. אמרו לו, מה זאת אומרת אתה לא רוצה ללכת? הרי עכשיו אתה לבד, אין לך כלום. כך יהיה לך אבא עשיר שיממן לך את כל מחסורך, תוכל ללמוד מתוך הרחבת הדעת ובעוד כמה שנים להתחתן בכבוד…
"אבל רבי שלמה אטיק לא התבלבל… "על עצמי איני דואג", הוא אמר, "נפשי חשקה בתורה, אני אשב ואלמד שם כמו פה. אבל מה יהיה עם הילדים שלי? באיזו אווירה הם יגדלו, איך אני יכול ללכת מכאן???".
"כזאת מסירות נפש של ילד צעיר כל כך, לחינוך הילדים שעוד לא נולדו לו…", מחדד ראש הישיבה שליט"א, "פלא שהוא זכה להעמיד כזאת משפחה לתפארת???".
"אבל העשיר לא הרפה, הוא מאוד רצה לאמץ את הילד המיוחד הזה, ואפילו פנה לבית המשפט, בדרישה שיורו לילד להתלוות אליו, כי הוא הרי ילד קטן ולא יכול להחליט לבד על עתידו ובית הדין הממונים עליו יכולים לכפות עליו ללכת למקום שבו יזונו ויפרנסו אותו בהרחבה.
"למעשה, הטענה של העשיר היתה צודקת, והשופטים נטו להסכים עמו ולהכריח את סבא ללכת אתו למקום מגוריו, אבל אז אירע דבר פלא, והעשיר הפסיד את כל כספו ברגע אחד, וסבא יכול היה להישאר במקומו. ראו ממש בצורה ברורה את מה שנאמר 'רצון יראיו יעשה', ושמשמים משתפים פעולה עם תוכניותיו של הילד, למרות הכוחות הגדולים שניסו לשנות את מסלולו".
פעם אחת שכח הגבאי להודיע לר' שלמה שהוא עומד ללכת הביתה…
"סבא זצ"ל נשאר בצפת, כל ימי בחרותו, עד שהגיע לפרקו, ונשא לאשה את סבתי, בתו של רבי שיעלה וינגרטן, שהיה מכונה בפי כל 'רבי שיעלה קרלינר', כי היה חסיד קרלין מובהק. מאז היה סבי רבי שלמה זצ"ל מקושר לקרלין. הוא התגורר בירושלים, ולמד בישיבת 'חיי עולם', מדי לילה היה הגבאי נאלץ להפריע לו מתלמודו ולהודיע לו שהוא עומד לנעול את בית המדרש, רק אז היה רבי שלמה סוגר את הגמרא ושב לביתו בלילת ברירה.
"פעם אחת שכח הגבאי להודיע לר' שלמה שהוא עומד ללכת הביתה… כשהגיע הגבאי למחרת בבוקר הוא ראה אותו יושב ולומד בהתמדה, ניגש אליו ואמר לו 'ר' שלמה, איך נכנסת לפה?', אבל עוד לפני שהספיק להשלים את המשפט ענה לו סבא בעוד עיניו שקועות בגמרא: "כן כן, אני כבר הולך, רק עוד שורה אחת…". – הוא איבד את תחושת הזמן וחשב שכבר הגיע הזמן ללכת מבית הכנסת, למרות שהשעה היתה שעת בוקר מוקדמת מאוד… זה היה מאוד אופייני לו, כשהוא היה שקוע בלימוד היו צריכים 'להחזיר אותו לעולם הזה', כשהרים את עיניו מהגמרא בגלל אילוץ כלשהו…
"הנכד המבוגר של סבא, הגאון רבי יהושע קוזליק שליט"א דיין בחסידות גור, היתה לו קביעות ללמוד איתו בבית הכנסת בגור עד שעה אחת עשרה בלילה, שאז הוא היה הולך הביתה ור' שלמה היה נשאר ללמוד.
"פעם אחת אמר ר' יהושע לאמא שלו, אני רוצה לראות עד איזה שעה סבא לומד, אני לא אגיד לו שאני רוצה ללכת, ואני ימשיך ללמוד גם אחרי אחת עשרה ונראה מתי הוא יסגור את הגמרא כי הגיע הזמן ללכת הביתה.
"הם למדו ולמדו כל הלילה, כשכבר הגיע אור הבוקר בשעה חמש וחצי או שש בבוקר, הרגיש שהוא ר' יהושע שהוא כבר לא יכול עוד. הוא אמר "סבא, אני צריך ללכת"… ענה לו רבי שלמה, "כנראה שהיום לא למדנו מספיק טוב".
"הנכד הופתע, מה זאת אומרת לא למדנו טוב? הרי למדנו מצוין, הרבה יותר מהרגיל… אבל סבא השיב לו בפשטות, "תראה כמה הספקנו היום! הרבה יותר מהרגיל, כנראה שלמדנו מהר מדי ולא התעמקנו מספיק במה שלמדנו…". הוא פשוט חשב לתומו שעכשיו השעה אחת עשרה בלילה, כמו תמיד כשר' יהושע אומר שהוא צריך ללכת הביתה…
"מעשה היה גם עם הרבי ה'בית ישראל' מגור זצ"ל, שבא בחמש בבוקר לראות מי כבר הגיע לבית המדרש. כשראה את רבי שלמה ונזכר שהוא ראה אותו באותו מקום גם בתחילת הערב שאל אותו: ר' שלמה עד איזה שעה אתה רוצה לשבת כאן? ענה לו רבי שלמה, "עד אחת עשרה בלילה", הוא פשוט לא הרגיש בשעות הלילה שחלפו.
"פעם אחת בטיש של הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקרלין זיע"א, כשנתנו ל'חיים', הוא פתח גמרא לכמה רגעים, כדי ללמוד עד שיגמרו לחלק את ה'לחיים' והרבי ימשיך את הטיש או אז הוא יסגור שוב את הגמרא ויחזה בהנהגותיו של הרבי, אבל הוא שקע בלימוד, כבר גמרו את הטיש הרבי כבר הלך, הציבור התפזר, והיו צריכים לסדר את השולחנות בחזרה.
"הבחורים שהיו שם אמרו לו בעדינות… "ר' שלמה אנחנו רוצים להחזיר את השולחנות למקום", אבל הוא היה שקוע בלימוד ולא שמע אותם.
"התחילו הבחורים להזיז את השולחן מעט מעט, כדי שהוא יבין שהוא צריך לקום. סבא אכן קם ממקומו ועיניו נותרו נעוצות בגמרא, הוא הלך אחרי השולחן והמשיך ללמוד בלי להפסיק…
"הבחורים שהיו 'לעבדיגע סחורה'… החליטו לעשות קצת 'שמח', והתחילו לסובב את השולחן בכל רחבי לבית הכנסת. הם משכו את השולחן לפה ולשם, והוא הלך ביחד עם השולחן… כל כך היה שקוע בלימוד ולא שם לב.