מדוע מצות מרור בימינו אינה מדאורייתא? • כיצד הנהיג הגר"א בעניין הכנת המרור? • האם יוצאים יד"ח מרור בעלים כמושים? • וכיצד ינהג אדם שאין באפשרותו לאכול כזית מרור? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תע"ג סעיף ה' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
אומר השו"ע, הירקות שיוצאים בהם ידי חובת מרור הם, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, ומוסיף המ"ב שמצות אכילת מרור בזמן הזה היא דרבנן בלבד, שהרי כתוב בפסוק, 'על מצות ומרורים יאכלוהו' את קרבן הפסח, והיום שאין לנו קרבן פסח, מצות אכילת מרור היא רק דרבנן, וכשם שלא יוצאים ידי חובה במצה גזולה, כך לא יוצאים ידי חובה במרור גזול, ולכן, אדם שקונה מרור מגוי, שלא יתלוש היהודי את המרור מהקרקע, כיוון שסתם גויים הם גזלנים, וממילא הגוי גזל את הקרקע, והרי קרקע אינה נגזלת, וגם ייאוש לא מועיל בזה, ולכן, יניח היהודי לגוי לתלוש את המרור מהקרקע, והמרור ייהפך להיות תלוש, ובתלוש שייך ייאוש, ואח"כ יש גם שינוי רשות כאשר הגוי מעביר את המרור ליהודי.
המינים המוזכרים בשו"ע הם נזכרים במשנה, ומכיוון שאנחנו לא יודעים בדיוק מי הם אותם מינים, לכן כתוב 'מיני עשבים מרים', שבהם מקיים מצות מרור, ומביא המ"ב, ש'תמכא' הוא חריין, דהיינו, חזרת, והם 'עלי חסה', ואומר המ"ב, מרור הוא גם כן מין ירק מר הידוע בשם מרור, על שם שהוא מר ביותר.
אומר השו"ע, יוצאים בעלים שלהם ובקלחים, אבל לא בשורש, ומבאר המ"ב, שמדובר על שורשים קטנים המתפצלים בתחתית, אבל בשורש הגדול, יוצא, ואומר המ"ב, שהמרור הנהוג במדינתנו, הוא 'חריין', ויש להיזהר שלא לאוכלו כשהוא שלם, שכמעט הוא סכנה ואין בו מצוה, כיוון שמחמת חריפותו הוא מזיק גדול, ולכן יפוררו ויעמידו כך מגולה, ויפיג חריפותו, ומקיים בו מצות אכילת מרור, והגר"א הנהיג שלא יפורר אותו לפני שהגיע מבהכנ"ס כדי שלא יפיג הטעם, ואז אינו יוצא בו, אלא יפורר אותו לאחר שבא מבהכנ"ס (וכשחל פסח בשבת, יפררנו מבעוד יום, ויניח בכלי, ויכסנו עד תחילת הסדר) ויכסנו עד התחלת הסדר, ויפזר אותו על הקערה, ועי"ז יפיג חריפותו אבל לא לגמרי.
אין יוצאים בעלים אא"כ הם לחים, ואומר המ"ב, שכאשר העלים יבשים, הם איבדו את טעם המרור שבהם והרי הם כעפר בעלמא ולא יוצאים בהם, ועלים כמושים, י"א שיוצאים בהם, ויש מחמירים אפילו בכבושים, ואומר השו"ע, שלא יוצאים בכבושים במים, ולא בשלוקים דהיינו, מבושלים ביותר, משום שבכך הם מאבדים את טעם המרירות שלהם, והמ"ב אומר, שכבושים, היינו ששרה אותם במים מעת לעת, וי"א דווקא אם כבשן בחומץ, ורק אז זה מפיג את הטעם שלו, ולכן יש להיזהר שלא לשרות את החריין במים מעת לעת, ואם אין לו אחרים, בדיעבד יש לסמוך להקל, שהרי אנחנו רואים שבחריין יש טעם מרירות גם לאחר ששורים אותו, אבל בעלים נראה שאין להקל בשרייה, כיוון שיתכן שיוצא מהם טעם מרור ע"י כבישה מעת לעת במים, ואפשר לצאת לכתחילה יד"ח מצות מרור בעלים, ואומר המ"ב, הנה ראיתי אנשים חלושים, שדוחקים עצמם לקיים מצות מרור בקלחים ולא בעלים, ומדוע לא יקיימו בעלים? ואולי מפני שמצאו בהם יבשים וכמושים, ואם מדובר בעלים לחים, לא צריך להחמיר, ואנשים חלושים, אינן צריכים לאכול דווקא את הקלח, אלא אפשר לאכול גם את העלים.
כל המינים הנזכרים בשו"ע, מצטרפים לכזית יחד, והחידוש בזה מבאר המ"ב, הייתי חושב, שמכיוון שלכל אחד יש טעם מר בפני עצמו, א"כ טעם אחד יבטל את השני, קמ"ל שמכיוון שכולם מרים, הם מצטרפים לכזית.
המ"ב אומר, שכזית הוא חצי ביצה, ואם מקיים המצוה בעלים, ידחוק אותם יחד, כי הרווח שבין העלים לא מצטרף לכזית, ויש להיזהר בזה, שאם לא יעשה כך, תהיה ברכתו לבטלה, שהרי מברך על אכילה, ואכילה בכזית משמע, וגם אינו מקיים בזה מצות מרור.
אומר השו"ע, בכל המינים יוצאים יד"ח, אבל עיקר המצוה היא בחזרת, והטעם מבאר המ"ב, משום שהא זכר לשעבוד מצרים שהיה תחילתו רך ולבסוף קשה, וכן טבע החזרת שתחילתו מתוק וסופו מר, וכתבו האחרונים, שאפילו שהחזרת יקרה יותר משאר מרור, נכון להדר ולהוציא קצת יותר כסף, כדי לקיים את המצוה בהידור, אבל צריך להיזהר, שאם יש בחזרת תולעים, עדיף שיאכל מין אחר של חריין.
אם אין לו חזרת, יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר שהם שנויים, ומי שהוא חולה או אסטניס, מותר לו לקחת איזה מין שערב עליו ביותר, וגם יאכל הכזית מעט מעט בכדי שיעור אכילת פרס, ויוצא בזה מעיקר הדין, ואם גם זה אינו יכול, יאכל מעט פחות מכזית, או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות, אבל לא יברך על זה, כיוון שאינו אוכל כזית.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א