"וישא עיניו וירא"
ר' שלמה מקפיד להשתתף מדי ערב בשיעור תורה. לשם כך הוא נוסע מהיישוב בו הוא גר, ליישוב אחר, שם מצא שיעור כלבבו עם מגיד שיעור בעל הסברה נפלאה.
הדרך אורכת כחמש דקות נסיעה, והוא מקפיד לצאת תמיד לפחות שבע דקות לפני מועד תחילת השיעור, כדי שיספיק להחנות את רכבו בצורה מסודרת, ואפילו להכין לעצמו כוס תה לפני שמתחיל השיעור.
והנה באחד הערבים, הוא נוסע כדרכו לשיעור, ולפתע צדות עיניו דמות של נהג שעומד ליד רכבו החונה בשולי הכביש. הנהג נראה נבוך, אפילו חסר אונים. תקר רציני בגלגל לא מאפשר לו להמשיך לנסוע, וכל ניסיונותיו לשחרר את ה'אומים' כדי להחליף גלגל, עלו בתוהו. מסתבר שהברגים תפוסים חזק מדי, והנהג הזה לא מספיק חסון ובריא כדי לשחרר אותם בכוחות עצמו.
ר' שלמה מאוד מתלבט. מצד אחד יש כאן יהודי שממש זקוק לעזרה, ומצד שני יש כאן שיעור תורה שהוא לא רוצה לוותר עליו ולבטל את הקביעות שלו.
לאחר מכן שאל ר' שלמה את המגיד שיעור מה היה עליו לעשות בכזה מקרה, והמגיד שיעור השיב לו בפשטות: "אם אתה מאחר לעבודה ואתה רואה נהג תקוע עם רכב, אתה עוזר לו או לא?
"זה הוא המבחן לשאלה ששאלת", הסביר לו, "אם זה מספיק דחוף כדי לבטל אותך מהגעה לעבודה למרות שתפסיד בגלל זה מהמשכורת, אז זה מספיק דחוף גם כדי לאחר לשיעור תורה. אם כשזה נוגע לעניינים גשמיים לא היית חס כל כך על הנהג, וממשיך בדרכך כי אין לך זמן לעזור לו, אז גם במקרה זה מוטב היה שהיית ממשיך ולא מפסיד את השיעור הקבוע".
ובכן, האם נכונה תשובתו של המגיד שיעור? מה יהיה נכון יותר לעשות בכזה מקרה? האם מוטל עליו החיוב לעצור בצד ולגמול חסד עם הנהג המסכן, או שאומרים "פעמים שאתה מתעלם", והוא צריך להמשיך בדרכו כדי שלא לבטל את ה'קביעות עיתים לתורה' שלו?
כמובן שבשעה 3:00 לפנות בוקר קשה יותר לקבל עזרה מאנשים
תשובה: באופן כללי אומרים חז"ל שכשיש תלמוד תורה מול קיום מצווה מעשית, זה תלוי בשאלה אם אפשר להעשות על ידי אחרים או לא.
ולכן, התשובה לשאלה תלויה בפרט הזה. זה תלוי באיזה מקום זה אירע, אם זה כביש ראשי שיש סיכוי טוב שבתוך כמה דקות יעצור לו נהג אחר, או שזה בכביש צדדי שפעם בחצי שעה עוברת שם מכונית וייתכן שהוא יצטרך להמתין עד הבוקר כדי לקבל עזרה.
זה תלוי גם בשעה, כמובן שבשעה 3:00 לפנות בוקר קשה יותר לקבל עזרה מאנשים, וזה בגדר של 'אי אפשר לעשות על ידי אחרים'.
מעשה באחד שהיו לו חובות גדולים לשלטון, מיסים וארנוניות שהצטברו במשך השנים וכעת הוא נאלץ לשלם את הכל. "כל עוד לא תשלם", הסביר לו פקיד השומה של מס ההכנסה באזור, "המיסים יצברו ריבית והצמדה, ובסופו של דבר יעקלו לך את כל רכושך".
ניסה האיש לבטל את הגזירה, אבל כולם אמרו לו שאין אפשרות כזאת. מסים צריכים לשלם!
"רק אם המלך בכבודו ובעצמו יגיד שהוא נותן לך חנינה מיוחדת ומוחק לך את כל החוב, תוכל להתפטר מהחוב הזה בלי לשלם אותו", אמרו לו החברים.
אבל איך מגיעים אל המלך ומבקשים ממנו כזאת בקשה? זאת הרי חוצפה נוראה.
חשב האיש וחשב, עד שלסוף טיכס עצה: 'הרי המלך ידוע בחיבתו העזה לפרחים. אלך אם כן ואשתול ערוגות של פרחים בצידי הדרך המובילה אל הארמון, שם נוסע המלך מדי פעם. כך יראה המלך את הפרחים הנאים, ובוודאי ישאל מי עשה זאת, יבדקו ויגלו שזה אני, האזרח שאוהב את המלך ושותל לכבודו פרחים בלי לבקש שום תמורה.
'או אז יקרא לי המלך', המשיך האיש לטוות את העתיד בחוט מחשבתו, 'הוא יזמין אותי לשיחת רעים ידידותית, ואז אוכל לשטוח בפניו את בקשתי…".
ואכן, בבוקר שלמחרת יצא האיש וצעד שעה ארוכה אל דרך המלך, שם החל לסקל את האבנים ולעדור את האדמה.
יום לאחר מכן הגיע עם שקים מלאי דשן ופיזר על האדמה כדי להשביח אותה ולסייע בקליטת הפרחים.
ביום השלישי הגיע עם פרחים משובבי עין ושתל אותם בערוגות, השקה, עדר, סיקל, דילל, טיפח וגידל.
המשימה נמשכה חודשים על גבי חודשים, הדרך שמובילה אל הארמון הפכה משובבת עין, אבל בדיוק היה זה מצב מלחמה והמלך היה שקוע בתכנונים אסטרטגיים, כמעט לא יצא מהארמון וגם כשכבר יצא הוא היה שקוע במחשבות ולא היה לו זמן להציץ החוצה מחלון המרכבה.
אבל מיודעינו לא ויתר. סכומי עתק היו על הכף, או שהוא זוכה בחנינה מאת המלך, או שהוא יישאר בקרוב חסר בית.
עברו כמה שנים, המצב הביטחוני התאזן
עברו כמה שנים, המצב הביטחוני התאזן, והמלך כבר לא היה כל כך טרוד ועסוק. והנה, באחת הפעמים כשהוא יוצא מהארמון בדרכו לסיור בעיר כלשהי החוגגת יובל שנים להיווסדה, פתאום מבחין המלך בערוגות הפרחים מרהיבות העין המתפרשות לפני משני עברי הדרך.
"מי הוא זה ואיזה הוא ששתל פה פרחים יפים כל כך", שאל המלך בפליאה, "אני לא זוכר שחתמתי על סעיף כזה בספר התקציב, משמע מדובר ביוזמה פרטית, ובכן, מי הוא האזרח הזה?".
בדקו יועצי המלך את העניין ועד מהרה גילו מי הוא האיש. הם שבו למלך והסבירו לו שיש אזרח מסוים שמשקיע את כל כולו בפרחים הללו, כדי לשמח את לב המלך. הוא עושה זאת בחינם, ולא מבקש שום תמורה.
נענה המלך ואמר, אם כן, יבוא נא מחר לארמוני לסעוד עמי פת שחרית. אני רוצה להכיר את האזרח הזה שכל כך אוהב אותי וחפץ ביקרי!
באו נערי המלך ומשרתיו אל האזרח המדובר, והודיעו לו שהמלך מזמין אותו לארוחת בוקר בארמון, כי רצונו להכיר את האזרח שכל כך אוהב אותו.
כששמע זאת האזרח, אמר למשרתי המלך: "אוי, חבל, אני נאלץ לדחות את ההזמנה החשובה, כי בדיוק קניתי כמות גדולה של נרקיסים, ואם לא אשתול אותם מחר, זה ישבש לי את כל התוכנית, כי מחרתיים תכננתי לשתול פרחים מסוג שונה, והלו"ז שלי עמוס לעייפה במשך השבועיים הקרובים בכל מיני סוגים של פרחים שאני מתכוון לשתול כדי להרנין את לב המלך".
כמובן שבכזה מקרה, יענו כולם ויאמרו שהאזרח הזה הוא שוטה מופלג. הרי ברור הדבר שכל הסיבה שהוא שותל פרחים זה כדי לזכות בתשומת הלב של המלך, והנה כשתשומת הלב ניתנת לו, הוא מוותר עליה בלי לחשוב בכלל, כי הוא רוצה לעשות פעולה שתעזור לו לזכות בתשומת הלב של המלך…
בפרשתנו אנו רואים שאברהם אבינו הפסיק כביכול באמצע שיחה עם הקב"ה, והלך לקדם את פני האורחים, כי גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה.
והאמת היא שזה פלא גדול, הרי כל הסיבה שאנחנו מקיימים מצוות זה כדי לזכות לקרבת ה', להיות קרובים אליו. הנה, הוא נמצא במצב של 'קבלת פני שכינה', ולכאורה כל ההכנסת אורחים נועדה רק להביא אותו למצב הזה. לעזוב את המצב של 'קבלת פני שכינה' וללכת להכניס אורחים כדי לעשות את רצון ה' ולזכות בהשראת השכינה? זה תמוה מאוד.
אלא, התשובה היא שהדרך היחידה להתקרב לקב"ה זה על ידי קיום המצוות. אפילו השראת השכינה אינה מהווה קרבה כל כך גדולה כמו קיום המצוות. כשאדם עושה את רצון ה', הוא קרוב אליו ודבוק בו יותר מכל הדרגות הגבוהות של השראת השכינה.
והבשורה המשמחת היא שכל אחד ואחד מאתנו יכול לזכות בזה. פשוט להכניס אורחים, לתת להם לאכול, לישון. לגמול חסדים עם אנשים, זהו, אדם גומל חסד עם זולתו, מכניס אותו ומאחר אותו בביתו, והוא זוכה בדרגה נפלאה וחשובה שאברהם אבינו ויתר על השראת השכינה כדי לזכות בה!
ומביא אותם הביתה לסעודת 'טועמיה'
הצדיק הפלאי רבי בן ציון פלמן זצ"ל, נוהג היה שהיה יוצא ממנחה גדולה ביום שישי, היה אוסף כמה אנשים ומביא אותם הביתה לסעודת 'טועמיה' של ערב שבת. אנשים אלו היו רעבים, קשי יום, ולא פעם הם היו אוכלים יותר מכדי טעימה, עד שלבני הבית נותרה רק טעימה מהמאכלים בשבת קודש.
פעם אחת, ביום שישי חורפי במיוחד, הכינה הרבנית מרק עוף טעים ומשובח, ורבי בן ציון הביא כמה אורחים שעצמותיהם קפאו מהקור, וכשהגישו לפניהם מרק עוף מהביל, הם טמנו ידם בצלחת ואכלו בהנאה מרובה… אדהכי והכי, נשארה בסיר כמות קטנה של מרק שכיסתה את התחתית, כמה גזרים עם מעט מאוד מים וכנף אחד של עוף.
אמרה הרבנית, נו, לא נורא. נתחלק בכנף העוף, וכל אחד יקבל כמה כפות של מרק. העיקר שהאורחים יצאו מרוצים.
בליל שבת, בדרכו מבית הכנסת לביתו, הבחין רבי בן ציון בהלך עני שהיה רגיל מפעם לפעם על שולחנו, ושראה אותו הזמין אותו להתלוות אליו לסעודה בביתו.
האיש הגיע איתו, קידשו על היין בצעו על הפת, הסבו לסעודה וכשהגיע המרק מזגה הרבנית את כל המרק שנותר בסיר לצלחת עמוקה יחד עם כנף העוף, והגישה לאורח.
כדי שהאורח לא ירגיש בכך שהוא היחיד שאוכל מרק ושכל השאר נשארו בלי מרק, מה שכמובן יביך אותו מאוד ויגרום לאי נעימות גדולה, אילתרה הרבנית פיתרון מבריק. היא מלאה מים קרים בצלחות, שמה חתיכת גזר ממה שנשאר בסיר המרק בתוך המים, וכל בני הבית 'אכלו' מים עם פיסת גזר, בזמן שהאורח לא מסתיר את ההתפעלות שלו מהמרק הנפלא, וכולם מסכימים איתו שאכן, המרק מאוד מאוד טעים…
כשיצא האורח, אחר ברכת המזון, פרצו כל בני הבית בצחוק משוחרר, והיו מרוצים מעצמן שהצליחו כך 'לרמות' את האורח ולתת לו הרגשה טובה, למרות שהם בכלל לא אכלו מרק אלא מים עם גזר…
כי אכן, חלק חשוב ומרכזי במצוות גמילות חסדים זה החלק של נתינת ההרגשה הטובה, כמו שאומרים חז"ל שגדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, ושמי שנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך ב-11 ברכות.
מספרים שהיה בירושלים ילד שהיו צריכים לשלוח אותו למוסד פנימייתי.
מספרים שהיה בירושלים ילד שהיו צריכים לשלוח אותו למוסד פנימייתי. הילד סירב בתוקף, וההורים לא ידעו את נפשם, כיצד יוכלו לגרום לו להיכנס למוסד הפנימייתי.
באו לפני מרן הגרש"ז אויערבך וסיפרו לו על הקורות אותם.
אמר רבי שלמה זלמן לילד, שהוא נמצא בבעיה רצינית. כמי שקשור לרבנות, הוא חייב לדאוג לכך שבכל מוסד יהיה רב שיהיה אחראי על השאלות ההלכתיות, ויש לו מוסד אחד שעדיין אין לו אחראי. "האם תרצה אתה להיות הרב של המוסד הזה?", שאל רבי שלמה זלמן, והילד השיב בחיוב, הוא ישמח לכהן ברבנות המוסד.
"מעכשיו אתה תגור שם", הורה לו רבי שלמה זלמן, "וכל שאלה הלכתית שתתעורר, אתה תהיה זה שיכריע בעניין, אני תמיד לשירותך אם אתה צריך שאני אעזור לך לפסוק את ההלכה כדת וכדין".
מעשה שאירע בשבוע שעבר, יהודי טוב לב שמע על יישוב מיישובי הדרום שתושביו רוצים להתפנות יחד לבית הארחה גדול, אבל הם לא הצליחו למצוא מקום פנוי שמתאים לצורכיהם
"תחת העץ ויאכלו"
שאירע בשבוע שעבר, יהודי טוב לב שמע על יישוב מיישובי הדרום שתושביו רוצים להתפנות יחד לבית הארחה גדול, אבל הם לא הצליחו למצוא מקום פנוי שמתאים לצורכיהם.
אותו יהודי נכנס בעובי הקורה, ובתוך זמן קצר איתר להם בית הארחה והודיע להם שהוא הזמין עבורם את המקום, והחל מהשעה 11 בבוקר של יום המחרת, הם יכולים לבוא.
באו עשרות משפחות, ישבו במלון כמה ימים, אכלו שתו ונהנו, והנה מגיע הבעלים ומתחיל להציג בפניהם את דרישות התשלום.
התושבים המפונים אמרו שהם מבינים שהשהות במלון עולה כסף, אבל יש מישהו שהזמין אותם, הוא אמר להם מתי לבוא, לאיפה לבוא ובאיזו שעה להגיע למקום, שבעלים ידבר איתו ויגבה ממנו את הכסף.
אותו יהודי כשקיבל את הפנייה של בעל המלון, חשכו עיניו. "מה אני נראה לך רוטשילד", הוא שאל, ולא התכוון לד"ר רוטשילד מ'מעיני הישועה'. "איך אני יכול לשלם לבדי על אירוח של עשרות משפחות למשך מספר ימים. בקושי אני מצליח לגמור את החודש…".
המשפחות מצידן נשארו בשלהן, משפחות מהדרום, מכל העולם תורמים להם כדי לעזור ולסייע להם בעת צרתם, ואם היו יודעים שהשהות במלון על חשבונם, לא היו מעלים על קצה דעתם להגיע לכאן. היו ממתינים עוד יום או יומיים והממשלה כבר היתה משכנת אותם בבית מלון על חשבונה.
שאלה: מי אמור לשלם על השהות במלון, וכמה צריכים לשלם?
השאלה הובאה בפני הגאון רבי שריאל רוזנברג שליט"א שפסק שהמתווך בוודאי אינו צריך לשלם כלום שהרי לא נהנה בכלל ולא התכוון לרגע לקחת על עצמו אחריות.
מי שכן צריך לשלם אלו הדיירים שדרו בחדרי המלון, ונהנו משירותיו הנפלאים.
אבל, המחיר שיהיה עליהם לשלם נמוך בהרבה ממה שבעל המלון מבקש. מסביר רבי שריאל שבכזה מקרה צריכים לעשות 'אומדנא', כלומר להעריך כמה היו הדיירים מוכנים לשלם כדי לשהות במלון מספר ימים. זה חסך להם בעלויות של חשמל ומזון, זה נתן להם שקט ושלווה הרחק מהאזעקות ומטחי הרקטות, בוודאי שהם היו מוכנים לשלם סכום כלשהו, גם אם לא מחיר מלא.
את הסכום הזה הם צריכים לשלם לבעל המלון, הא ותו לא.
ובדידי הווא עובדא, שפעם קיבלתי טלפון בהול ביום שישי אחר הצהרים
ובדידי הווא עובדא, שפעם קיבלתי טלפון בהול ביום שישי אחר הצהרים, התברר לי שיש איזו שבת של משפחות מתחזקות בבית מלון, והיה להם רב שאמור היה להרצות בסעודות השבת אבל ברגע האחרון התברר שהרב מנוע מלהשתתף באותה שבת, וביקשו ממני להיות זה שיבוא להרצות במקומו.
אני מאוד לא התלהבתי מהרעיון, איך עכשיו נתחיל לארוז את כל הבית וניסע לבית מלון שעות אחדות לפני שבת. ובכלל, מה אעשה במלון, זה לא הסגנון שלנו ואין לי חשק בכלל לכל הסיפור, אבל הבנתי שיש כאן עשרות משפחות שרוצות לשמוע דברי חיזוק ואין מי שיאמר להם. החלטתי שאני עושה מאמץ ומגיע בכל זאת, ואכן הגענו למלון, לקחנו אוכל לסעודות והעלינו לחדר שם אכלתי עם בני משפחתי, ובכל סעודה ירדתי לחדר האוכל כדי להרצות בפני האורחים במלון.
ב"ה היתה התחזקות גדולה והרגשתי שיש ברכה בעמלי.
במוצאי שבת ארזנו את החפצים וירדנו לקבלה כדי למסור את המפתח לפני שנצא הביתה, אבל אז אמר לי הפקיד שהמחיר הוא 1,780 שקלים.
אמרתי לו, סליחה אדוני? לא שמעתי טוב? והוא שב ומסביר לי שאני צריך לשלם לו 1,780 שקלים.
הסתכלתי על הפקיד ואמרתי לו, אדוני, אני לא אורח במלון, אני המרצה שבא להנעים את זמנם של כל שאר האורחים. לא די בכך שאני לא מקבל תשלום על כך שנשאתי שלוש הרצאות, ועוד בלי מיקרופון, אתה רוצה שאני גם אשלם?
הפקיד לא יודע חכמות: "אדוני היקר, אני לא יודע מי הזמין אותך, אולי זאת חברה ההפקה, זה לא קשור להנהלת המלון, מבחינתנו כל מי שהיה כאן צריך לשלם!!!".
בסופו של דבר הגיע המפיק ושילם עבורי, וגם התנצל על התקרית הלא נעימה.
אבל אני למדתי מהסיפור הזה מוסר השכל חזק ועוצמתי במיוחד!
אתה יכול לשהות במלון הכי נחמד והכי מפואר, להתרווח לך על הכורסא ולשתות פחיות קולה שהוצאת מהמיני בר, לאכול ארוחות גורמה יוקרתיות בכלים נאים ומעוצבים בטוב טעם, תענוג של ממש, גן עדן עלי אדמות!
אבל בסופו של דבר יש את עמדת הקבלה, ושם צריך לשלם! אין מעבר בלי לשלם.
אדם נמצא כאן בעולם הזה שבעים או שמונים שנה, עושה כל שלבו חפץ, אבל כשהגיע זמנו לעבור מכאן לתחנה הבאה שלו – הוא נדרש לשלם על כל 'פיפס' הכי קטן. לא שוכחים לו ולא מוותרים לו על כלום!!!
כדאי שניקח את התובנה הזאת לתשומת לב, כדי שלא נופתע בסוף כשנגיע לקבלה…