אחד מגדולי הפוסקים שחיו באירופה היה הגאון הגדול רבי דוד סגל, הנודע יותר בכינוי "הט"ז". על שם חיבורו הגדול והמקיף "טורי זהב" על השולחן ערוך.
המעשה דנן עוסק בתקופת הפרעות הנוראות שאירעו לעמנו בשנות ת"ח ות"ט. בוגדן חמלניצקי שר"י ריכז סביבו גדודי איכרים נבערים וצמאי דם, ויחד דהרו הללו באירופה הגדולה, לאורכה ולרוחבה, תוך שהם זורעים אחריהם הרס וחורבן, שממה ובהלה. היהודים שנואי נפשם היו למאכולת חרבותיהם, ובמשך שנתיים נוראות אלו החריבו חמלניצקי וחיילותיו שבע מאות וחמישים קהילות מפוארות, ורצחו למעלה מחצי מיליון יהודים. כמליון יהודים נוספים נאלצו לנוע ולנוד בגלות קשה ומרה, לחפש אחר קורת גג לראשם ואחר טרף להחיות בו את נפשם..
אחד מאותם יהודים היה הגאון הגדול רבי דוד סגל שנאלץ גם הוא לברוח מביתו מאימת הצוררים ולחפש לו מקום אליו טרם הגיעו גדודי הפורעים. יחד עם רעייתו עשה בדרכים הקשות והמשובשות, כשהוא שוהה פעם בכפר זה ופעם בעיירה זו, בדחקות נוראה ובצמצום מאין כמוהו. שאיפה גדולה קיננה מאז ומתמיד בליבו הגדול של רבי דרו ובאותם ימי נדודים מצא אפשרות להגשימה. מימי נעוריו ביקש רבי דוד לעבוד את בוראו בהצנע לכת, בלא שאיש יכיר במעלותיו ובגאונותו, אלא שההשגחה העליונה ראתה אחרת ומשמיים פרסמוהו בעקבות חיבורו האדיר "טורי זהב". עתה בהיותם בדרכים. נע ונד ביקש רבי דוד להגשים את שאיפתו ולחיות כיהודי פשוט למדי.
ואכן, בכל פעם שנשאל לשמו. היה רבי דוד סגל משיב בפשטות "דוד". קלסתר פניו לא היה מפורסם במקומות השונים. וכך עלה בידו להסתיר את זהותו האמיתית ולעבוד את בוראו בצנעה. כפי שאיוותה נפשו מאז ומעולם.
לצורך פרנסתו עבר רבי דוד כ"מנקר" בבית המטבחיים של העיירה, ומעסיקיו היו שבעי רצון מעבודתו היסודית.
באותה עירה כיהן רב שלא היה בקי דיו בהלכות שחיטה וטריפות, אך יראת שמיים עזה קיננה בקרבו צירוף זה הוביל לכך. שכמעט כל שאלה שהובאה לפניו, בעוף או בבהמה. זכתה למענה מחמיר במיוחד. "טרף" היה הרב פוסק נחרצות לרוב, ורק לעיתים רחוקות הכשיר את השאלות.
ברם. מאז שהחל רבי דוד לשמש כמנקר בבית המטבחיים השתנו פני הדברים. באי המשחטה, שהבינו עד מהרה שהמנקר מבין גם לא מעט בהלכות שחיטה וטריפות, הבחינו כי יש בו כוח להתיר ולהקל בשאלותיהם. עד מהרה היה רבי דוד לפוסק בית המטבחיים וכולם היו מרוצים מכך. רבי דוד היה מטריף רק את הטריפות ומכשיר את כל היתר.
חלף שבוע וחלפו שבועיים, ורב העיירה הבחין בתפנית, שקט מוזר השתרר בחדרו, ואיש לא ניגש לשואלו על דבר עוף או בהמה.
"לך לבית המטבחיים ולרחוב העיר ובדוק מה נשתנה" ביקש הרב משמשו, והלה מיהר לעשות כדבר רבו.
עד מהרה שב בפנים חמוצות. "כבר הרב" שח בשפל קול "בני העיירה מספרים בהתלהבות רבה על אלמוני בשם רבי דוד, שמשמש כמנקר בבית המטבחיים מזה תקופת מה. המנקר, כך מספרים, בקי גדול בהלכות טריפות, והוא נוטה להכשיר בהמות ועופות לרוב. משום כך איש אינו שש להגיע לבית הרב ולצאת עם עוף מוטרף, ותחת זאת מגישים כולם את שאלותיהם לפני המנקר שהפך לפוסק".
שמע הרב וגביני עיניו הצטמצמו בחומרה, "הן זו היא פגיעה בכבוד הרבנות. כיצד יכול אדם להציב עצמו כפוסק במקום בו מכהן רב בישראל?"
כינס הרב את שבעת טובי העיירה, ובעצה אחת הוחלט להציב את המנקר העצמאי בעמוד הקלון.
עמוד הקלון היה תא צר, בפתח בית הכנסת, ובמקרים מסויימים היו אוסרים בו, בני אדם שהפרו את תקנות הקהל או פרצו גדר בחומות הדת.
"כיון שהורה המנקר הלכה בפני הרב יש להניחו בתא במשך שלושת ימים" פסקו הפרנסים וה"טורי זהב" הובל אחר כבוד אל התא הצפוף.
רבי דוד כלל לא חש צער או עלבון. הן לזאת ייחל מעודו, לחיות כיהודי פשוט – בלא שאיש יחלוק לו כבוד.
הוא תכנן להעביר כמובן את שלושת הימים בלימוד תורה בעל פה, ולאחר מכן לשוב לאלמוניותו כבתחילה.
אך אז ארע הדבר.
באחד מימי מעצרו הבחין רבי דוד בילדה קטנה היוצאת בוכייה מבית הכנסת. "מדוע תבכי ילדתי?" שאל הט"ז מבעד סורגי החלון הקטן. והילדה השיבה בקול חנוק כי הוריה עניים מרודים הם, ופרוטה לפרוטה חסכו כדי לקנות עוף לשבת. עתה נשחט העוף והתעוררה בו שאלה, והרב פסק כי העוף טרף.
"הגישי לפני את העוף" ביקש הט"ז והילדה קירבה את העוף אל הסורגים. פשפש הט"ז בעוף ומיד מצא כי על שאלה זו בדיוק עמד בחיבורו "טורי זהב" ופסק להכשיר לכתחילה.
הט"ז ידע כי עתה בהיותו נתון מאחורי סורג ובריח. איש לא יקבל סתם כך את פסקו להיתר, ועל כן פנה אל הילדה ואמר לה "לכי אל הרב ואמרי לו, כי יפתח בבקשה שולחן ערוך, בסימן פלוני ובסעיף פלוני, ויראה כי הט"ז פוסק להכשיר במקרה כזה". עשתה הילדה כמצות המנקר ומסרה לרב את דבריו. כל הענין תמוה היה בעיני הרב, אולם הוא ניאות לעיין בדברי הט"ז במקום. הוא הבין מיד כי טעה בפסקו, ואמר לילדה: "העוף כשר, לכי ואמרי זאת להורייך"
יצאה הילדה שמחה ומאושרת. ובליבו של הרב נכנס פחד גדול. "אם המנקר בקי כל כך בסעיפים קטנים שבשו"ע ובנושאי כליו, מסתמא תלמיד חכם מובהק הוא, וכיצד זה העזתי להושיבו מאחורי סורג ובריח?"
על אתר רץ רב העיירה בעצמו והוציא את המנקר מכלאו, ביקש ממנו שימחל לו וגזר עליו בגזירת 'מרא דאתרא' שיחשוף בפניו את זהותו האמיתית.
לא עמדה בפני הט"ז ברירה והוא גילה לרב כי הוא בעל המחבר "טורי זהב".
מובן מאליו כי הרב נפל לרגליו, ביקש מחילה שוב ושוב בדמעות שליש, והתחנן לפניו שיישב על כסאו. דבר המעשה התפרסם בעיירה כאש בשדה קוצים. ועד מהרה נהרו המונים ברחובות העיירה, לכיוון בית הכנסת.
היה זה רבם של בני העיירה, ששלח את השמש לכנס את כולם לבית הכנסת.
שם, במעמד כל בני העיר, עלה הרב על הבימה ודמעות בעיניו. "קהל קדוש ונכבד" פתח ואמר "הריני להודיעכם כי חטאתי בשגגה, בביזיון תלמיד חכם, מגדולי הדור ממש". איש לא הבין על מה מדבר רבה של העיירה, אולם הרב מיהר להעמיד לצידו את הט"ז – והוא עצם השתטח אפים ארצה, בשנית, לעיני כל הקהל, וביקש את מחילתו.
"האלמוני שכולנו זלזלנו בו אינו אלא הגאון האדיר, רבנו הט"ז!" זעק הרב באוזני הקהל הנדהם. "וכולנו חשבנוהו לאיש פשוט מן השורה. אוי נא לנו כי חטאנו".
בסך עברו בני העיירה לפני הרב וביקשו את מחילתו, בפנים נכלמות אך בזאת לא תם הענין.
רבה של העיירה התאושש מעט. היכה בכף ידו על בימת בית הכנסת, ושקט השתרר.
"אומנם נתקבלתי עליכם לרב לפני שנים רבות" אמר, "אך לא אהין לכהן ברבנות העיירה בה מתגורר רבנו הט"ז".
"מעתה נקבל עלינו כולנו את מרותו של הט"ז" הכריז בקול גדול, "לזכות היא לנו, להסתופף בצילו ולזכות להנהגתו". סיים בחגיגיות, ומיהר להכתיר את הט"ז לרבה של העיירה…
בסוף אותו יום, כאשר שב הט"ז לביתו, תמהה בפניו רעייתו בקול" "הלא תכננת לחיות עד יומך האחרון באלמוניות מוקפדת וכיצד זה הסכמת לוותר על כל זאת בעבור עוף אחד?!"
והט"ז השיב בנחת: "אומנם כן, תכננתי לחיות ולהפטר מן העולם בהצנע לכת, ראיתי בכך מטרה נשגבה ועילאית, וללא ספק הייתי משיג מעלות אדירות אילו היה הדבר עולה בידי. אולם היום, בראותי את דמעותיה של הילדה הקטנה, בבית הכנסת, חיפשתי דרך למחותן ולהעלות חיוך על פניה. הפכתי בדבר והבנתי כי אין דרך אחרת, מלבד להכשיר את העוף באופן זה. ידעתי כי אני מסתכן בהתגלות, אולם לא הייתי מסוגל לראות בצערה של ילדה יהודייה".
"לא הבנת נכון" חתם הט"ז את תשובתו המופלאה, "לא ביטלתי את תכניתי בגלל עוף שהוטרף, אלא בגלל דמעותיה של ילדה"…
(עלון 'פניני הגבעה' הרב מנחם ויינגרטן, גיליון 532, וארא תשפ"ד)