באחת השנים בהיותי אברך 'טרי', רעייתי תחי' היתה נתונה בסחרור-של-לחץ גדול שנבע מסיבות שונות, ונזקקה דווקא בחודש אלול, וגם בעשרת ימי תשובה, לאיוורור משמעותי. הרופא שטיפל בה המליץ שכדי לגרום לה להתאוורר בצורה היעילה ביותר כדאי לשהות בשעות הערב באוויר הפתוח שליד הים.
כאמור, היה זה בעיצומו של חודש אלול. התקשרתי אל ראש הישיבה שבה למדתי, שהיה איש-עצה מיוחד במינו, ושאלתיו מה עליי לעשות. 'איך אני יכול לשהות ליד חוף הים, אפילו בשעות הערב, בימי חודש אלול'? – שאלתי.
עד היום אני זוכר כיצד זעק ראש הישיבה לתוך השפופרת: 'תגיד לי, איזה חינוך קיבלת כשלמדת אצלנו בישיבה? הרי כל הזמן דיברנו בשיחות-המוסר ובוועדים שלכל אחד יש את דרך-התשובה שלו, ואם האחד יסתכל על השני, ויעשה את התשובה של השני, האם תהיה זו תשובה? האם אפשר יהיה אז לקרוא לזה תשובה? – הרי פשוט וברור שאם רעייתך נזקקת לאיוורור הזה, והיא אינה יכולה ללכת לשם לבדה, ואתה כבעלה מחויב להעניק לה את הליווי הזה, הרי פשוט וברור שזה מה שאתה צריך לעשות בימי אלול! ואם לא תעשה זאת – לא תצא ידי חובתך!
כשהתבגרתי קמעה, הבנתי אל-נכון שזו הדרך, ואין בלתה, והתשובה שהקב"ה מבקש מאתנו היא שנעשה את מה שמוטל עלינו לעשות! וכל אחד עם החיובים המוטלים עליו, ולא שייך כלל להסתכל מה השני עושה, או מה שהציבור עושה.
(פורסם ב'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)