באחד הימים הגיעו לבית רבנו קבוצת ילדים להיבחן על משנתם ולהתברך.
בדרך כלל הנוהל הוא, שהילדים נכנסים, המחנך/ המנהל שמגיע איתם מציג לרבינו את שם המוסד ומה הם לומדים, רבינו שואל אותם שאלות ספורות ולאחר מכן מברך אותם והם יוצאים.
במקרה הנוכחי, כשנכנסו לחדר שאל אותם רבינו שאלה לא קשה, ואחד הילדים שעמד קרוב מאוד לרבינו השיב תשובה, אבל התשובה שהשיב היתה לא נכונה ואפילו 'טיפשית'…
המחנך הנבוך ניסה להשתיק אותו, אבל הילד שהיה בטוח בעצמו 'הסביר' לרבינו את התשובה כדי שיבין…
הילדים החלו לקרוץ זה לזה שהילד אינו יודע כלום, אבל הילד לא ויתר. הוא הוסיף להסביר בהתלהבות…
לא היה חסר הרבה, והילד היה נותר לבושה וכלימה על שהוציא חרפת כל הכיתה בפני רבינו… הן סך הכל החברים לכאורה צודקים, הוא בייש את עצמו…
אבל רבינו הבין מיד, הוא העיף מבט מהיר על פני הילדים, ואמר: "אני לא כל-כך שומע היטב את התשובה, אבל נראה שיודעים פה יפה… את ההמשך הרב'ה כבר יבחון אתכם בכיתה. שיהיה לכם ברכה והצלחה" —
בעוד המחנך מופתע ומשתאה לראות איך יוצאים בלי מבוכה, הוא שומע כמו מתוך חלום את הגבאי עומד הכן וקורא לילדים לעבור בלי להתעכב… "בבקשה להזדרז, אנשים רבים מחכים בחוץ"…
*
בשנים המוקדמות יותר, עת היה בכוחו, היה רבינו מבקש בכל שמחה שהוא משתתף, לשמוע את הדבר תורה. בשמחת בר מצוה היה מבקש מהחתן להשמיע בפניו דבר תורה. גם בשמחת חתונה היה מבקש מהחתן לשמוע 'שטיקל תורה', אפילו בשמחת שבע ברכות הוא לא ויתר וביקש לשמוע 'שטיקל חדש'.
לפעמים, חתן הבר מצוה או החתונה היה נבהל מהבקשה ומתחיל לגמגם… או אז רבינו היה מניח ידו על כתיפו ואומר בחביבות: "אני רואה שקשה לך לדבר כאן בקול, תבוא אלי אחרי זה ותאמר לי את הדרשה"…
*
כידוע, רבינו אינו מרבה לשוחח בציבור. ההופעה הכמעט נדירה שלו בדרשה היא פעמיים בשנה, כשהיה מוסר דבר תורה קצר ביום היא"צ של אביו מרן מרן הקהילות יעקב זי"ע ורבו החזו"א זי"ע.
גם באותן דקות בהן היה מוסר את שיעורו, היה חש שלא בנוח למסור את השיעור לכלל המתפללים, לכן היה מסתכל על תלמיד חכם שהיה עומד מולו, ה"ה תלמידו הוותיק הגאון רבי בצלאל כהן שליט"א, וכך היה מוסר את השיעור, כשבהיכל בית הכנסת משתרר שקט מוחלט והקהל שותה בצמא את דבריו.
אירע, ובאחת הפעמים באמצע השיעור קם אחד השומעים והחל לשאול שאלה ועוד שאלה. הדבר הפריע לרצף השיעור, וגם היה שלא במקום כלל. אחדים מן השומעים סימנו לו שזה לא העת – אבל דבר לא הועיל.
רבינו שליט"א עצמו, ששמע היטב את שאלותיו, לא התייחס (מסיבות פשוטות), והמשיך הלאה, וכך סיים את השיעור ואמר את הקדיש שאחרי השיעור.
כשהסתיים השיעור לא מיהר רבינו ללכת אלא נשאר על עומדו והביט אנה ואנה, וכשראה את השואל סימן לו להתקרב, ואז שאל אותו בסבלנות: "האם יש לך איזו שאלה?"
האיש ענה שהשאלה היתה מקודם, רק בשעת השיעור, וכעת הוא כבר מבין את הכל…
רבינו שמח ואמר לו: "אם יש לך עוד שאלות, תאמר לי".
(מתוך מאמר בגיליון 'דברי שיח' אמור תש"פ)