"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (כה ב)
אבי מורי, הר"ר נתן ז"ל, רגיל היה ללכת בכל שבת בסעודה שלישית לשמוע את דברי תורתו של הרה"צ רבי משה מנדל זצ"ל. הנוהג המקובל שם היה, שלאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת, והבדלה על הכוס, היה הקהל עובר בסך לפני הרב כדי להתברך בשבוע טוב. לפעמים היה הרב זצ"ל עוצר את שטף ה'שבוע טוב' שאמר לעוברים לפניו, והיה משחיל איזו ברכה מיוחדת לאחד האנשים, ומיד לאחר מכן שב ומאחל 'שבוע טוב' לשאר העוברים לפניו. היו צריכים לחדד את האוזניים כדי לשמוע את דבריו, ולהבין את המסר או הברכה הטמונים בהם.
באחת הפעמים כשעבר אבי מורי להתברך, עצרו הרב מנדל ואמר לו "יודע אתה שהשם "נתן" ניתן לקרוא ישר והפוך, לאמור: שכשאדם נותן הוא לא נותן הוא מקבל!"
הדברים נאמרו לו בתקופה שרכש דירות לשניים מבניו ומצבו הכספי היה קשה מנשוא. המשפט הקצר והקולע שאמר לו הרב זצ"ל, בא לאוזניו כמים קרים על נפש עייפה. הוא נותן הרבה, אבל בעצם הוא מקבל.
ואכן, ברכתו של הרב התגשמה במהירות… לאבא היה קרוב משפחה חשוך ילדים ל"ע, שהיה חולה והיו צריכים לטפל בו במסירות ובאורך רוח. אותו קרוב משפחה היה משופע בממון, אבל מעולם בטבעו היה קשה לו מאוד לשחרר ממונו לזולתו, כך שלא נתן לאבא תמיכה כספית קודם לכן.
באותו שבוע, לאחר שהתברך מפי רבי משה מנדל, נדרש אבי לפרוע הלוואה בסכום גדול מאוד, ולא היה לו שמץ של מושג כיצד יצליח להשיג את הכסף. יום הפירעון כבר הגיע, והלחץ התגבר, אצל אבא לא היה מושג שלא לעמוד בדיבורו, בוודאי בעניינים הנוגעים בממון שבהם צריכים משנה זהירות, וכעת הוא נדרש לפרוע חוב גדול, ואין לו שום רעיון מהיכן לגייס את הכסף.
בצר לו נשא תפילה חמה לבורא עולם, והמשיך את שגרת יומו, בתקווה שיצליח לחשוב על רעיון טוב בהמשך. הוא הגיע לבקר אצל קרוב המשפחה, כמו שעשה בקביעות שלוש פעמים בשבוע, לטפל בפצעיו, להחליף לו תחבושות, ולהפיג את בדידותו. לרגע לא חשב לקבל ממנו תמורה כלשהי, אבל הפעם שינה הדוד את טעמו, ביקש מאבי שיפתח מגירה פלונית, ויוציא משם סכום כספי נכבד, שכיסה לאבא את החוב שהיה עליו לפרוע באותו היום.
אז הבין אבי את דברי הרב, אתה נראה לך שאתה נותן, אתה בעצם מקבל! הוא בא לתת לקרובו תמיכה פיזית ונפשית, ובעצם קיבל סיוע כספי גדול מאוד, בדיוק ברגע הנכון.
התורה פותחת "ויקחו לי תרומה" – וזה פלא, הדרישה היתה לתת לא ליטול, ומה הפירוש ויקחו לי תרומה? המסר שהתורה נותנת הן הן הדברים, אנשים נותנים צדקה ובטוחים שהם הקריבו ממונם, אנשים מסייעים לזולת ובטוחים שהם הקריבו משעותיהם היקרות, מכוחם ומרצם. הם לא נותנים כלום, הם מקבלים! אתה לא נותן תרומה, אתה לוקח תרומה!
מעשה בהורים צעירים שהיה להם בן יחיד
ויש כאן מקום רב ללמוד לימוד חשוב על דרך הרמז.
הלא כל התרומה הגדולה כאן היא לצורך הקמת המשכן – הבית המשותף שלנו עם הבורא יתברך. כדי לזכות לדור יחדיו עם הקב"ה, עלינו לתת בנדיבות לב, עם רצון ושמחה, מתוך הכרה ברורה שזה העסק המשתלם ביותר, ואז ישנם מגורים נאותים משותפים.
וכבר הורו לנו חז"ל: "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן" (סוטה יז ע"א), הבית היהודי הוא מקום נווה להשראת השכינה. לשם כך נצרכים חיים משותפים נאותים. אומרת התורה: עליך להוזיל מכיסך ממון רב, תיפרד מהרבה דברים שנראים לך חשובים מאוד, והכל כדי שיבנה כאן בית הראוי למגורים משותפים נאותים!
העולם חוקר מה גורם למה, האם האהבה מולידה את הנתינה או הנתינה מולידה את האהבה, והדעה הרווחת היא שהאהבה מולידה את הנתינה, כלומר: כיון שהאדם אוהב את בנו – לכן הוא מעניק לו את הנצרך לו. מכח הבנה זו, רבים מבני אדם מבינים שאם חברי יתן לי מתנה – הדבר יכניס בלבי אהבה אליו.
והאמת היא ההיפך הגמור: ככל שהאדם נותן ונותן יותר – כך הוא מתקשר למקבל ומתרבה בו אהבתו אליו.
למסקנה זו מגיע רבנו רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל ב'קונטרס החסד' שלו (מכתב מאליהו חלק א), שככל שהאדם עושה, יוצר ונותן – הוא מקושר יותר לדבר, כלשון חז"ל הקדושים במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ב): "אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך – הוי נושא ונותן בטובתו".
הרב דסלר מביא שראה את הדברים בעיניו: מעשה בהורים צעירים שהיה להם בן יחיד והוא היה כל חמדת חייהם. ויהי היום ופרצה מלחמה באזור וכולם הוזקקו לברוח מפני הקרבות. בעת הבריחה נפרדו דרכיהם של בני הזוג, האב ובנו ברחו למקום אחד והאם לאזור אחר, ובמשך כמה שנים לא נפגשו. במשך כל אותן שנים, לא הפסיקה האם מלהתגעגע לבנה הקטן.
כששקטה המלחמה והמשפחה שבה להתאחד, השמחה היתה גדולה עד לב השמים. האֵם סוף סוף חזרה להיות עם בנה אהובה, חמדת לבבה.
היינו מצפים לראות שמכאן ואילך הקשר והאהבה שישררו בין האם לבנה יהיו גדולים ועמוקים הרבה יותר מהאב, שהרי לאב אין שום חידוש בבנו, מה שאין כן האם שהיתה צריכה להשלים פערים בני כמה שנים של השתוקקות לבנה.
אך ראה זה פלא, אהבת האב לבנו היתה הרבה יותר עמוקה מאהבת האם לבנה. היא הניחה אותו קטן ומצאה אותו גדול. בעיניה זהו ילד אחר, ועדיין קיימים בה הגעגועים לילדה הקט שהניחה אז.
מה סוד הדבר?
אומר הרב דסלר: האב, אשר בכל שנות המלחמה היה טרוד יומם ולילה איך לסוכך על בנו, ודאג לקיומו במצבים הקשים ביותר – נתן לו המון, ולכן הקשר והאהבה התגברו והשתרשו אצלו, מה שאין כן האם, חסרו לה שנים של נתינה לבנה, וחוסר זה מנע מהאהבה שביניהם להגיע לאותן עוצמות של האהבה שרחש לו אביו!
בני אדם מבקשים לחיות באהבה ואחוה שלום ורעות, והסוד הוא אחד – תן עוד ועוד ואז תתרבה אהבה במקום.
"כולל תחפש אחר כך, דבר ראשון לשמור על השלום בית!"
את ההשקעה שאנו נדרשים כדי לשמור על השלום והאחוה בבית לימדונו רבותינו.
אל מרן הגראמ"מ שך זצ"ל נגשו בני זוג. הבעל היה אברך מתמיד, עמל בתורה, והיה קשור מאוד לישיבתו, שם ראה את מקום עלייתו, ולכן עוד לפני שניגש אל השידוך התנה זאת בכך שיגורו בעיר בה שוכנת הישיבה בה התגדל בתורה.
המדוברת הסכימה וכך יצא השידוך לפועל. אמנם עתה, אחר החתונה, קשה היה לה שלא לגור בקרבת הוריה והיא מבקשת לעבור, אך שם ספק אם ימצא הבעל בכלל כולל ראוי. ואמנם הדברים סוכמו והותנו קודם החתונה, אך כיון שכה קשה היה לה – החליטו בני הזוג שמרן יכריע בנידון.
השאלה לא הספיקה להישאל עד הסוף, ומרן אמר מיד: "מה מקום יש לשאלה בכלל, מיד לארוז את המטלטלין ולעבור לעיר מגורי הוריה!"
"אבל אין לי כולל" – טען הבעל.
"כולל תחפש אחר כך, דבר ראשון לשמור על השלום בית!" ענה מרן בנחרצות.
כמה נאה מה שסיפרה בתו של מרן זצ"ל, הרבנית ברגמן תחי', שכשאמה ע"ה חלתה, שמה לב באמצע 'כל נדרי' שאביה איננו במקומו. ירדה לביתו וראתה אותו יושב על יד מיטת רעייתו ואומר לפניה את 'כל נדרי'.
לשאלתה מדוע אינו עולה לישיבה, ענה: "אם אשאיר את אמא לבד תהיה לה עוגמת נפש, ולבקש ממישהו שישאר עמה – אין דרכי לבקש טובות מאנשים… נשארתי אפוא אני עמה!"…
וכך היה רגיל לומר: "כל דבר שעושים למען חולה שאין בו סכנה, חייבים לעשות למען שלום בית, ואף יותר מכך!"
הרב הגיב במקום: "זאת אומרת שהיא לא מרוצה מזה"
בשנות בחרותנו למדנו על ערכים רבים בחיינו, כשהערך העליון ביותר הוא "לימוד תורה" ושאר קנייני הישיבה. זיכוי הרבים הינו ערך עליון שלמדנו עליו בעיקר בהתקרב הימים הנוראים, וכאן אני חייב לשתף בנימה אישית.
באשדוד בתקופה מסוימת היתה מצוקה קשה של כוללים. בימים ההם החל הגאון רבי שלום בער סורוצקין שליט"א את מפעליו הגדולים. הוא נזקק לטובתי וישב בביתי. אני נסחפתי ישר אל הצלחותיו, והחלטתי שאני מקים כולל בעיר, אבל לא כולל רגיל אלא כולל שדורש מאברכים עמל רב תמורת תשלום של אלף דולר בחודש! [מדובר בתקופה שבה המילגה הגבוהה ביותר שניתנה בכוללים היתה ארבע מאות דולר]. המטרה היתה להוריד מעל האברכים את העול הכלכלי, כדי שישבו בנחת ויגדלו בתורה.
כמו בכל דבר, ניגשתי למו"ר הגאון רבי פנחס שרייבר זצ"ל וסיפרתי לו על הרעיון. הוא, שידע מהמצוקה הקשה, וגם ראה את הצורך בכולל רציני המיועד לבני עליה אמיתיים, כמובן שעודד אותי מאוד לעניין. סיכמתי עם רעייתי ע"ה על נסיעה לא ארוכה לאמריקה, והייתי מתואם עם הרב סורוצקין, שהתחייב לעזור לי ולפתוח בפניי דלתות של גבירים בארצות הברית. התאריך היה סגור, ההכנות היו בעיצומן. היות וכבר היו מוסדות תחת ניהולי, ובאמריקה קל יותר לאסוף למוסדות מאשר לכולל בודד, הכנתי אלבום, ניירת, והגלגלים נעו קדימה. נפלא ביותר!
צהרים אחד הטלפון בבית מצלצל ומעבר השני של הקו מו"ר זצ"ל, והוא ניגש ישר ולעניין: "האם אשתך מרוצה מנסיעתך?"
אמרתי ששוחחתי איתה והיא מסכימה. התכנית היא שאצור את הקשר הראשוני עם קבוצה גדולה של תמכי דאורייתא, ובהמשך הקשר יהיה יותר טלפונית… היא מסייגת את זה שזה חד פעמי ולא כל חודש…
הרב הגיב במקום: "זאת אומרת שהיא לא מרוצה מזה. אינך נוסע, תבטל את כל התוכנית!"
הטלפון הזה נתן לי שיעור חזק מאוד, והעמיד אותי על טעות נוראה שחייתי עמה כמה שנים!
במשך כל השנים שהקמתי מוסדות, עסקתי בחינוך, הרבצתי תורה בקרב בחורי ישראל, דאגתי את דאגתם, זיכוי הרבים ללא לאות. היה ברור לי שכל אלו שמים בצל את הבית, הבית יכול לחכות. אם הם לא עושים מה שאני עושה אז אני מזכה אותם. בקשיים שלהם יש להם חלק במעשיי הכבירים!…
מו"ר זצ"ל העמיד אותי במשפט אחד קצר במקום האמיתי – הבית והאשה לפני הכל!
שמו של הקב"ה ימחה על המים, תיפגם חותמו של הקב"ה, ולא תימצא מריבה בין איש לאשתו!
"וחומרה על חשבון אחרים – לא אצל אברמסקי!!"…
הערך העליון הזה, אינו עוד ערך. הוא ערך שדוחה הרבה מאוד. הוא דוחה חומרות מבית ומחוץ.
מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל היה כידוע יליד בריסק, והיה נוהג בכל חומרות בית בריסק. אחד המנהגים אותם שמרו בקפידה הוא, שבפסח לא משתמשים במים מהברז. ישנה חבית אותה ממלאים מערב פסח, ובמים אלו משתמשים במשך ימות החג.
שנה אחת גילתה הרבנית תמר ע"ה שהחבית נפסלה משימוש. היה זה בערב החג אחר הצהריים. הרבנית היתה בצער גדול מכך. כשמרן שם לב, שאלה על מה ולמה היא מצטערת, והיא השיבה שיש בעיה עם החבית…
מרן החל מחייך: "נו, זו הרי סתם חומרה שאין לה שום מקור, אין זה אפילו בגדר חומרה… אם אין חבית – ממש אין צורך, זה מיותר לחלוטין".
עברו למעלה מעשר שנים והרבנית הלכה לעולמה. כמה ימים לפני פסח ביקש מרן מאחד הנכדים שילך לרכוש חבית לפסח.
לשאלת הנכד "הלא סבא אמר שאין שום צורך וזו אפילו לא חומרה?" ענה מרן: "מה פירוש, לוותר על מנהג? הרי זו חומרה שקבלתי מהבית, וכי אוותר עליה?! רק אם הייתי אומר לסבתא שזה לא חשוב לאותה שנה – עדיין היתה מצטערת. הייתי חייב להראות לה שזה כלל לא חשוב לי. עתה, משנפטרה, חייבים שוב להשיג חבית מים לקיים את המנהג!"
בחור בישיבת סלבודקא ניגש לרבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל ואמר לו: אני עוקב אחר גדולי ישראל ורואה שלכולם יש חומרות כאלו ואחרים, אבל אצל הרב אין שום חומרה, מה פשר הדבר?"
ענה לו הרב אברמסקי: "חישבתי ובדקתי, כמעט אין שום חומרה שאינה על חשבון מישהו אחר, וחומרה על חשבון אחרים – לא אצל אברמסקי!!"…
מדי יום ביומו, הבחינו שכניו ומכריו של הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל – ראש ישיבת טלז, במחזה מוזר קמעא. בשעת צהריים קבועה, היה רבי מרדכי סוגר את הגמרא, עוזב את סדר לימודו, יורד במדרגות ביתו אל חצר הבית, וממתין פרק זמן עד שובה של רעייתו. המחזה שב ונשנה מדי יום ביומו, ותלמידיו לא הבינו את פשרו… הרי זמנו של רבי מרדכי מדוד ושקול, אין לו פנאי לבזבז ולו רגע אחד. אך מדי יום, באותה שעה, הוא עוזב את הגמרא האהובה, טורח לרדת במדרגות הבניין, ומגיע עד לחצר הכניסה. שם הוא ממתין לפעמים דקות ארוכות, במזג אויר סוער או תחת שמש קופחת. על שום מה?
באחת הפעמים שאלוהו לפשר העניין, ורבי מרדכי נענה והסביר: 'הרי רעייתי נושאת בכל עול הבית והפרנסה. בלעדיה – לא הייתי מחזיק מעמד לשבת וללמוד, לא הייתי מסוגל לשאת בעול הישיבה. האין היא ראויה למעט הכרת הטוב בכך שאמתין לה ואקבל את פניה בשמחה?'
לע"נ א"מ רבי נתן ב"ר יחיאל מאיר ז"ל
מרת רבקה בת רבי יהודה ע"ה