1
אין זה מקרה שהלבוש מייצג את התפקיד והמעמד של האדם – הבגדים מספרים לנו אם לובשם הוא מתדלק או שופט, שוטר או אסיר, קופאי או רופא, וגם אם הוא תלמיד חכם או עם הארץ – משום שהלבוש הוא ביטוי למצב האנושות שאחר חטא אדם הראשון, הוא מספר לנו בעצם היותו מי הוא האדם החדש.
פעם, לפני שיצר הרע נכנס לתמונה, היה הגוף מלבוש לנשמה, לכן גם לא היה צורך להסתירו בבגדים. רק משחטא האדם והוסיף 'דעת רע' לדעתו, התום והטוהר הפכו ליצריים והוא נאלץ להתכסות בעלי התאנה. נמצא שהבגד מספר על הבגידה – על מצבו החדש והשפל של האדם, על ההתרחקות שלו מהקשר הגלוי והישיר עם בוראו.
ובכל זאת אנחנו מנסים בכל יום, בכל שעה, להיזכר, לחדש לקבע ולהעמיק את הקשר. אחת הדרכים לכך היא באמצעות הבגדים שלנו.
2
מה ההבדל בין הסתכלות להצצה?
הסתכלות היא ראייה גלויה שאף יוצרת קשר גלוי – קשר עין המתפתח לקרבת הלב והדעת. הצצה היא ראייה מאולצת. כאשר קיימת מניעה טכנית או מהותית להסתכלות גלויה היא נעשית מן הצד, בהסתר, ברמיזה. לרוב, הצצה אינה יוצרת קשר מידי וגלוי, אבל היא יכולה להיות השלב הראשון והמניע להיווצרות קשר הדדי.
בקצה הקלקול מסתתר זרע התיקון.
ציצית מלשון מציץ מן החרכים, רש"י. על כנפי הבגד, בקצוות היותר מרוחקות שלו, נצטווינו להטיל ארבע כנפות, והיה לכם לציצית, וראיתם אותו וזכרתם. דווקא הקצוות של הבגד המספר על המרחק ועל השכחה יסיטו את הלב לבקש את הקשר, לחפש את המקור, להציץ מבעד לחרכי המחסום ולמצוא את האהבה. אנחנו מציצים עליו מבעד להסתרת החטא ומגלים שהוא מציץ עלינו, שלרגע לא הסיר מבטו מאיתנו, שהוא יושב ומצפה לנו.
נכון שזה קורה בשלבים, תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע וכו' אבל רגע של התבוננות יכול לפרוץ את הדרך, ולדלג מקצות הבגד עד כיסא הכבוד. זו כוחה של מחשבה, עוצמתם של הרהורי הלב, לטוב ולמוטב. ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' – הציצית היא גבולות הבגד, שלא תאריך הבגידה, שלא ימשכו הלבבות והדעות אל מקומות שלא נועדו עבורן.
3
מצווה נוספת שנצטווינו בפרשתנו היא הפרשת חלה. מדוע לשוב ולהפריש מהעיסה אחרי שכבר הופרשו בשדה תרומות ומעשרות?
ושוב אנו חוזרים לימים ההם כשהלחם צמח על העצים והאדם היה בן חורין להנות מזיו השכינה. ובעטיו של חטא ירד האדם מגדולתו, נתקללה האדמה בעבורו, והלחם דורש ממנו זיעת אפיים סוגה בקוצים ודרדרים. לחמו של אדם, קיומו המוכרח, מבטא את שפלות מצבו. מבן מלך הסמוך על שולחן אביו ונהנה ממעדני גן עדן גורש להיות כאחרון העבדים המשחיר ידיו במלאכתו.
ובקצה הלחם נזרע תיקונו, ראשית עיסתו מופרשת, מורמת חלה לה'. לפני שהוא מתחבר לפרי עמלו וסועד מפת לחמו הרי הוא מרים ממנו את הראשית, מגיש לפני ה' את ההתחלה המובחרת. מעתה אין זה עוד מאכל שפל כי אם לחם עליון. הפת מספרת על הירידה מגדולה והפת פותחת פתח לחדש את הקשר, להתרומם משפלות החומר.
4
ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש – הבגד והלחם שני המוצרים הבסיסיים ביותר של האדם, שניהם מספרים את סודו, סוד הקלקול והתיקון, הנפילה והתקומה. הלחם שאתה אוכל מספר מי אתה, הציצית שאתה לובש מספרת לאן אתה שייך.
אולי יש כאן רמיזה, הכוונה מעודדת, נקודת מבט מחודשת, לבקש בכל נפילה את זרע הצמיחה, להפוך את המבט ולכוון את התנועה, מנסיגה להתקדמות, מלמטה למעלה. "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ד' אור לי. לולא נפלתי לא קמתי לולא שישבתי בחושך לא היה ד' אור לי".
ידידי הישיבה היקרים, שבת שלום, חודש טוב ומבורך. אליהו לפין, ישיבת מיר ירושלים.