הרה״ג רבי שלמה שטרן סיפר לנו מעשה מופלא שהתרחש בישיבת חברון לפני יובל שנים.
יום אחד התדפקו בני זוג מבוגרים, עולים חדשים, על דלת הנהלת הישיבה, בתקופתו של מרן הגר״י סרנא זצ״ל. בני הזוג היה ערירים, ולא זכו לילדים, וכשנשאלו לרצונם, השיבו שהם רוצים לעסוק בנקיון הישיבה, וכשכר על זה תבטיח להם הנהלת הישיבה שבבוא יומם ישתתפו בני הישיבה בהלווייתם. העסקה היתה נראית להנהלת הישיבה, ובני הזוג אכן החלו לעבוד בנקיון בחדרי הפנימייה ובבית המדרש.
ערב אחד התקיימה חתונה לבנו של אחד מראשי הישיבה, ומרבית הבחורים נסעו להשתתף בה, שלא לדבר על צוות הר״מים שכולם נכחו בשמחה. והנה, אחד הבחורים המעטים שנשאר בישיבה שומע שהטלפון במשרד מצלצל כל העת ללא הפסקה. הדבר גרם לו לחשוד שאולי קרה משהו, וכיון שדלת המשרד היתה נעולה, השתחל הבחור למשרד דרך החלון והרים את השפופרת. על הקו היה בעלה של האשה, שהודיע בצער שרעייתו נפטרה, והתכנון הוא שהלווייתה תיערך עוד הלילה, ועל פי ההסכם בינם להנהלת הישיבה, הבחורים צריכים להשתתף בהלוויה.
הבחור היה המום, והודיע לבעל שהישיבה ריקה, ומרבית הבחורים נסעו לחתונה. גם הבעל נכנס להלם, אבל הבין שאין הרבה מה לעשות…
ומה היה הסוף? – האשה שהיתה בחדר -המתים בבית החולים, והכל היו בטוחים שנפחה את נשמתה, החלה לזוז… וגילתה סימני -חיים… מיד השיבוה למחלקת טיפול נמרץ, והחלו שוב בנסיונות החייאה. כך במשך כמה שעות, עד שהיא נפטרה 'באמת'… בינתיים חזרו כל הבחורים מהחתונה, והספיקו להשתתף בהלוויה, כפי ההסכם.
כי כשהקב״ה רוצה שהבחורים ילוו את האשה, הכל מסתדר…
(קול ברמה – בטאונה של רמת אלחנן בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)