"ויצא יעקב" (כ"ה, י')
"שבזמן שהצדיק בעיר הוא זיווה הוא הדרה" (רש"י)
אחד מגדולי גאוני התורה המובהקים שהתברך בהם דורנו, היה הגאון האדיר רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, ראש ישיבת 'נצח ישראל' ריימלעס. היתה לי זכות לשמוע מדי שבוע את שיעוריו במשך כמה שנים.
מלבד גדלותו הנודעת בכל חלקי התורה בעיון עמוק, ומלבד שקידתו העצומה לילות כימים, זכה לרכוש את קנין 'שימוש חכמים' בצורה מהודרת, דבק בחכמי הדור, ויצק ממי הדעת על ידם. עוד משחר נעוריו זכה לקרבה עזה מגאון הדור רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, שהאציל עליו רבות מהודו ומחכמתו. כמו כן זכה לקבל רבות משאר גאוני ליטא: רבי שמעון שקאפ, בעל ה'מרחשת', רבי ברוך בער ליבוביץ, ה'חזון איש', רבי אהרן קוטלר ועוד רבים.
בכל פעם שזכיתי להימצא במחיצתו השתדלתי לדלות ממנו עובדות והנהגות, אמרות ופנינים מגדולי עולם. אלו קלחו מפיו במתיקות מיוחדת ללא הרף בזו אחר זו. על פי רוב היו הן עדויות שנוכח בהן באופן אישי, או ששמע מכלי ראשון מפי גדולי הדור באוזניו. מהן הפיק לעצמו לקחי מוסר, ולימד לאורן מהי שקידת התורה, ידיעתה ואהבתה, יראת שמים ודקדוקי מצוות.
ברגע של גילוי לב חשף פעם הרב גוסטמאן באוזני התלמידים את הנהגתו בשנות עלומיו: "בודאי הינכם מתפלאים מניין לי כל המעשיות הללו שאני מרבה לספר על גדולי הדור הקודם? אולם אגלה לכם את האמת – הן אמת שתמיד אהבתי ללמוד, אך לא פחות מכך אהבתי תלמידי חכמים! חיפשתי בכל עת מצוא אפשרות לשהות במחיצתם.
"כשפגשתי תלמיד חכם הייתי עוקב אחריו בשבע עיניים, מבלי לשים לב לאיזה חוג או לאיזו עדה הוא משתייך, אלא פשוט ישבתי מאחוריו ביראת הכבוד ובדקתיו מכף רגל ועד ראש. הבטתי בהשתאות אחר כל הנהגה שלו, כל פעולה וכל דיבור… מכך שאבתי את כל הידיעות הללו…".
את תפילת השחרית השגרתית בהיכלה של ישיבת מיר ברכפלד במודיעין עילית, פיארה בנוכחותה דמותו ההדורה והאצילית של ראש הישיבה הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, מדי יום ביומו בעשור האחרון לחייו. תמיד חשתי שעצם ההימצאות בסמיכות אל איש רם מעלה כמותו היא הזדמנות שלא תסולא בפז, והשתדלתי לבוא רבות להתפלל עמו במחיצתו.
כמדומני שצורת תפילתו הזכה היוותה דוגמה חיה כיצד הקדוש ברוך הוא חפץ ומצפה מיהודי שיתפלל לפניו. אמירת ה'פסוקי דזמרא' נאמרו מפיו בניגון נעים במיוחד, בהשתפכות הנפש ובהתרגשות מיוחדת. בעת שקיבל על עצמו עול מלכות שמים ברטט ובזיע, יכלו הסובבים לחוש את אהבת ה' הגואה בקרבו וממלאה את חללי הלב. בכלל, קשה היה להישאר אדיש לשמע קולו הערב והנשנק בבכי כשהתחנן על הגאולה השלמה, על התגלות השכינה ועל צרתם של ישראל.
גם לאחר התפילה היה זה לימוד מאלף בפני עצמו, להיווכח בפניו המפיקות קרני אור מיוחדות במינן. חיוכו הנצחי המלבב, נועמו ויחסו האישי אל כל יחיד ויחיד ללא שום הבדלי גיל ומעמד, בהתעניינות כנה ואמתית, לימדה מושגים ב'בין אדם לחבירו' ו'בסבר פנים יפות'.
מדי פעם ניסיתי להסב את תשומת לבם של הצעירים שהתהלכו בינותיו ולא ייחסו חשיבות לזכות הזאת שנפלה בחלקם, ושיתפתי אותם מהרהורי לבי אודות החובה המתבקשת מאתנו לפקוח את העיניים להתבונן בדמות העילאית הזאת המקדשת שם שמים בכל הליכותיה.
בהזדמנות מסוימת אמרתי לאחדים מהם: תמיד הינכם שומעים על אנשים מבוגרים שבינינו, זקני הדור, שזכו עוד לחזות בדמותו של ה'חפץ חיים', לשהות במחיצתו של ה'חזון איש', ללמוד אצל רבי ברוך בער ליבוביץ. מן הסתם מתעוררת גם בכם מדי פעם התחושה: 'הלוואי ואף אני הייתי זוכה לזכייה עצומה זו…'. אולם כשאני רואה את רבי אריה יורד לאחר התפילה ממקומו בהיכל הישיבה ופניו קורנות אושר עילאי, נזכר אני בדמותם של צדיקי הדור הקודמים הגאון הרב מפוניבז', רבי יחזקאל לווינשטיין, הרב שך, רבי דוד פוברסקי ועוד. כך בדיוק הייתה נראית דמותם האצילית והקדושה כשירדו מהמזרח לאחר התפילה, ועינינו לא זזה עד יציאתם מבית המדרש.
אדרבה, במקום להתרפק לאחר מעשה על עובדות והנהגות מהעבר, על הגדולים שהיו ואינם, הרי ישנה אפשרות לכל אחד מאתנו להידבק בו בנקל, ללמוד ממנו אורחות חיים ולהתחקות אחר הליכותיו. אך כשהאדם הגדול עדיין בחיים ישנה נטייה לרבים להתנזר מקרבתו, שמא מפחד שמא מסכלות, אך לאחר מות קדושים לפתע רגשות החרטה גואים ומבעבעים בתוכם: "אילו ידענו עד כמה הוא גדול…", "מדוע לא ניצלנו אותו כראוי", וכדומה.
כל אדם כשיתבונן סביבו ודאי יוכל להצביע על תלמיד־חכם בעל שיעור קומה או דמות חשובה שכל מעיינותיה היא תורה ועבודת ה', ובקצת נכונות ורצון להיות 'מקבלים', נהיה מסוגלים לספוג ממנו רבות, רק צריך להשכיל ולנצל זאת במועדו.
ההוראות וההנהגות הללו מסוגלות לשמש את האדם בכל ימי חייו, בבחינת "כזה ראה וקדש", והרווח העצום הן הרוחני והן הגשמי הוא רב לאין ערוך.
מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, זכה ללמוד בישיבתו של מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל בראדין פחות משלוש שנים, החל מאייר תרס"ח ועד למועד נישואיו בראש חודש כסלו תרע"א. לדידו, אותה תקופה הייתה המוצלחת ביותר בחייו מבחינה רוחנית, שכן באותה תקופה זכה לסיים את כל הש"ס בחברותא עם מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל בכולל 'קדשים' שעל יד הישיבה. אך בעיקר הזכיר בערגה את העובדה שזכה אז לינוק ממקור טהור מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל, להתבשם מתורתו, חכמתו ואורחותיו הנאצלים.
למרות השהות הדי קצרה שלו במחיצת ה'חפץ חיים' חש עצמו כל ימיו כתלמידו המובהק, ודיבר בכיסופין על דמותו הגדולה, שעמדה לנגד עיניו תמיד. מהזכרונות והחוויות השמורות איתו מהליכותיו של ה'חפץ חיים' הסיק כיצד לנהוג הלכה למעשה בכל צעד ושעל ובהרבה דיונים שהתעוררו אצלו עשרות שנים מאוחר יותר.
שמעתי מיהודי תלמיד־חכם שהיה נוכח פעם בעת שהזכיר הרב מפוניבז' זצוק"ל אמרה כל שהיא בשם ה'חפץ חיים'. העיר לו אחד השומעים שאמרה זו כבר הקדים מאן דהוא לכותבה הרבה לפני ה'חפץ חיים', והיא נדפסה בספר פלוני בשם אומרה. השיב לו הרב מפוניבז' כמצטדק: "יתכן והצדק עמך, אך מה אעשה שקיימת בי תאווה מיוחדת להזכיר את שמו של ה'חפץ חיים'!…".
מהיכן שאב הרב דבקות עצומה כזו בדמותו של ה'חפץ חיים', נוכל להבין מתוך דברים שהשמיע הרב מפוניבז' עצמו בהזדמנות אחרת באוזני כמה תלמידים. שמעתי זאת מתלמידו הגאון רבי אברהם יצחק ברזל שליט"א, מראשי ישיבת מיר־ברכפלד.
הוא סיפר, כי פעם התבטא הרב מפוניבז' בפני התלמידים בלשון זו: "פעם הייתי אדם פיקח!…". התפלאו התלמידים לפשר כוונתו, מה הפשט 'פעם' הייתי אדם פיקח, וכי היום הוא איננו פיקח?
הרב, שהבחין בתמיהתם, הסביר את כוונתו: "בצעירותי כשהייתי בראדין בצלו של ה'חפץ חיים' היה לי שכל לשתוק! במחיצתו לא דיברתי מאומה! למרות שמטבעי הנני דברן… זאת מהטעם הפשוט, שהרי כל משפט שהייתי אני מדבר היה נאלץ ה'חפץ חיים' לשתוק כנגדי, שכן חכם אינו נכנס לתוך דברי חבירו, והבנתי אז שכל רגע שה'חפץ חיים' מדבר זה נכס עבורי לכל ימי חיי, ואילו בכל רגע שהוא שותק זה הפסד עצום!… לכן פשוט העדפתי לשתוק, כדי לזכות לשמוע ולקבל ממנו כמה שיותר!…".
ואכן, הרב מפוניבז' השכיל לדעת כמה ערך וחשיבות יש לכל רגע של הימצאות במחיצתו של צדיק. כמה חכמה ותבונה על תכלית החיים ניתן להחכים ולהבין מכל הגה ומכל דיבור שלו, והיה ירא וחרד מלאבדם ולהפסידם, לכן גזר על עצמו שתיקה.
הוא הפך את עצמו למהות של 'מקבל'. הכין עצמו לספוג ולקלוט כמה שיותר בכל רגע נתון. ואכן זכה בעקבות כך כל ימיו לחיות לאורם של אותם רגעים נפלאים במחיצת ה'חפץ חיים', ולעצב את השקפת עולמו כפי שינק בבית מדרשו, ובבחינת "טופח על מנת להטפיח" זכו תלמידיו במשך עשרות שנים אף הם לנשום מאותו רוח טהרה שנשבה בראדין.
מאידך גיסא, הבה נראה מה בין 'כלי הקיבול' העצמי שהכין הרב מפוניבז', והמשימה שהעמיד לעצמו לחרוט בציפורן שמיר בזכרונו כל תנודה, כל רושם וכל הגה מה'חפץ חיים', לבין ראייה פשוטה ושטחית של 'עם הארץ', שאמנם זכה אף הוא להיות סמוך ל'חפץ חיים' אך לא לקח לעצמו מאומה. ראה ואינו יודע מה ראה:
שמעתי מהגאון רבי יוסף צבי שטיגל שליט"א, שנפגש פעם עם יהודי זקן שהיה מתפלל מדי בוקר במניינו של מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל בראדין, וביקש ממנו שיספר לו מעט זכרונות ועובדות מחייו ופועלו שראה בעיניו במחיצת ה'חפץ חיים'. התפלא הזקן למשמע השאלה: "מה כבר יכולתי לראות? ראיתי יהודי זקן כמו כל הזקנים… יותר מכך אין לי מה להוסיף".
כך גם ידוע, שכאשר הגיע אחד מראשי הממשלה כאן בארץ הקודש למעונו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוק"ל, והתרברב בפני הרב שך על שזכה לראות את זיו פני ה'חפץ חיים' ואף לקבל את ברכתו, הגיב הרב שך למקורביו לאחר שעזב הלה את הבית: "הוא לא ראה מעולם את ה'חפץ חיים', הוא ראה יהודי זקן ותו לא!…".
כמדומני, שמרן הרב שך לא התכוון לסתור את דבריו של אותו עם הארץ. רק כוונתו היתה לומר שגם אם כנים דבריו שאכן ראה בעיניו הבשריות אדם בשם ה'חפץ חיים', אבל את ה'חפץ חיים' בגדלותו ובקדושתו הוא ודאי לא ראה. אחרת הוא לא היה נראה כך, כי ראייה אמיתית של דמותו אמורה להשפיע.
כעין זה סיפר לי אבי מורי שליט"א, שנצרך פעם לבקר אצל יהודי חילוני שמוצאו מהעיר דוינסק והתגורר באחרית ימיו בתל אביב, והיתה בבעלותו חנות 'פוטו' לפיתוח תמונות. לשאלת אבי שליט"א סיפר שזכה לראות בילדותו רבות את גאוניה האדירים של דווינסק, הלוא הם: הגאון רבי יוסף ראזין זצ"ל – ה'רוגאטשובער', והגאון רבי מאיר שמחה זצ"ל – בעל ה'אור שמח', ואף הציג תמונות שצילם אותם בילדותו.
שאלו אבי שליט"א בכאב, כיצד יתכן שאדם כמותו שזכה לראות גאוני עולם הללו מסוגל לתלות בחלון הראווה של חנותו תמונה לא צנועה ללא שום בושה. הלה מיד תפס את עצמו, והזדרז להסירה…
אבי שליט"א אמר אז שהוא למד מכך יסוד גדול, כי צורתו של אדם גדול משפיעה רק על מי שמעוניין להיות מושפע. אם ראית אדם שלא הושפע, בהכרח שהיה חסר בו הרצון לקבל השפעה מהודו והדרו של הצדיק.
סגל תלמידי ומקורבי מרן ה'חזון איש' זצוק"ל, שבאו לשהות במחיצתו כדי לזכות ולקבל ממנו, הגדירו את השהות הזו בהגדרות נשגבות:
הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל, התבטא פעם: "כששהינו אצלו בטל מאתנו כוח הבחירה! הכל היה כה ברור ובהיר! הרגשנו בחוש את קדושת התורה הנסוכה עליו. משיצאנו שבה אלינו הבחירה". הגה"צ רבי אלעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל, שנמנה עם באי ביתו של ה'חזון איש', התבטא: "אצל ה'חזון איש' חשנו מעין עולם הבא!…". ואילו הגאון רבי בנימין קורלנסקי זצ"ל, מראשי ישיבת פוניבז' לצעירים, היה מתבטא: "אצל ה'חזון איש' יכלו להגיע להכרה שתורה מן השמים היא!".
ולעומת צדיקים הללו, ידועה העובדה שכאשר עמדה על הפרק סערת גזירת 'גיוס בנות', מערכה אותה הנהיג ה'חזון איש' בתבונה רבה יחד עם שאר גדולי דורו, הגיע למעונו ראש הממשלה דאז לשוחח עמו בעניין. כשנשאל ביציאתו מה התרשם בקודש פנימה? ציין את פקחותו של ה'חזון איש' מבלי לייחס חשיבות לאורח חייו הספגני ומעורר ההשתאות, ומבלי שתתפעם רוחו מצורתו הקדושה ומאווירת הטהרה שהשרה סביבותיו, ובודאי שהיה רחוק מלחוש מעין עולם הבא, כפי שתיארו אותם תלמידים.
וזאת משום שהם באו עם הרגשים נכונים. הם באו כדי לקבל, כדי לנשום את האוויר הטהור סביבו, ולא להתרשם מדברים שוליים שאין בהם תועלת ותוחלת. ואכן, כפי גודל הכנתם כך זכו להשפעתו הטובה.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')