1.
עשרות אנשים טיילו להנאתם ברחובה של עיר, לא כולם היו נשואי פנים כמו רבי ירוחם ממיר שהתהלך ביניהם, ודווקא עליו הניף הילד הגוי את השוט שבידיו והכהו. רבי ירוחם אמר לעצמו – הרי מאות אנשים חלפו כאן לפני, ומדוע החליט להכות דווקא אותי, מי הורה לו לעשות כך? והתשובה היא בדיוק כמו מי שלימד את החתול לשנוא את העכבר… יש דברים שזהו עצם טבעם.
דומה כי דווקא היום בעידן הגלובליזציה שהולידה קרבת דעות ואחוות לבבות בין אומות העולם לבין עצמן, יש לתת את הדעת לפשר שנאת ישראל – גם זאת הכבושה והעטופה בדיפלומטיה – שעודנה נחלת האומות באשר הן. משום שלהאשים אותם זה כמו להאשים את החתול בשנאת העכבר, חשוב יותר להתבונן עד כמה השנאה הזאת היא קריאת כיון עבורנו, היום, כשהקרבה ביננו לבינם כל כך סמיכה ודביקה.
וביותר, השבוע, על רקע העיסוק בשואה ולקחיה שכמו תמיד עמוס בהררי מילים שאינן נוגעות בלקח העיקרי של השואה: שום היטמעות רעיונית או התנהגותית לא תוכל לה לאנטישמיות – עובדה המחייבת את כולנו לנסות לפצח לא את סודה של האנטישמיות אלא דווקא את סודה של היהדות.
2.
טעות מושרשת היא להסביר את ההבדל בין חוקי התורה למשפטיה כאילו אלו הם עם טעם ואלו ללא טעם, כשזה ממש לא הגיוני לומר שבורא עולם עושה דברים ללא טעם והיגיון. ההסבר של רבי ירוחם ממיר מרתק:
מהו ההבדל בין חלבון הנכנס לגוף כמזון לבין כזה שנכנס לגוף דרך אינפוזיה? המזון שאנו אוכלים נועד לקיום הגוף אבל על הדרך הוא מעניק לנו גם חוויה של טעם. אפשר היה לגוף להתקיים מחלבונים גם אם יגיעו לתוכו טפלים לגמרי, כפי שאכן קורה לאחר העיכול, אלא שבורא עולם בטובו העניק לנו חיך המסוגל לטעום משלל הטעמים שבבריאה. ובמילים אחרות, המזון הוא ה'חוק', סוד המציאות עצמה, הטעם הוא רק מעטפת חיצונית כדי לשכנע אותנו להעביר את המזון לגופנו דרך החיך הנהנה.
זהו ההבדל בין משפט לחוק. המצוות כולן הן אבני היסוד שלנו, אלא שעבור חלק מהן נטע בנו הקב"ה חוש טעם המסוגל לטעום טעמן ועבור חלק אחר מהן לא קיבלנו כלי טעימה אלא הם כביכול 'מתעכלים' כמות שהן. נמצא שלאמיתו של דבר כל המצוות הינן חוק, לאמור שהן סוד המהות והקיום שלנו, ההבדל נמצא בחוש הטעימה שהוענק או לא הוענק לנו.
וכאן נמצא ההבדל התהומי בינינו לבין האומות.
3.
בפרשת 'אחרי מות' – הנקראת השבוע בחו"ל – התורה מעמידה את חוקיה אל מול חוקות הגויים: "ובחוקותיהם לא תלכו, את משפטי תעשו ואת חוקי תשמרו", (ויקרא יח, ג). האם זה בכלל פרופורציונאלי להעמידם זה מול זה? אין די לומר שאסור ללכת בחוקי הגויים וזהו?
כשם שחוקות התורה הכוונה לדברים שהם חוק הקיום עצמו, כשהטעם הוא רק משהו נלווה לצורך 'הנאת החיך', כך חוקי הגויים הם עצם המציאות שלהם, זהו טבעם וכל מהותם. אלו הם שתי מציאויות זו מול זו, חוק התורה הוא הדנ"א של היהודי וחוקי הגויים הם הדנ"א שלהם.
4.
זה בדיוק מה שהתורה מדגישה לנו – אי אפשר להיות גם וגם.
"חוקות הגויים… אלו נמוסות שלהן, דברים שהם חקוקים להם כגון טריטאות ואיצטידיאות", (רש"י שם). התרבות הגויית היא ביטוי לטבע ולאינסטינקט הטבוע בהם, "ובהלוך אדם בנימוסי הגויים ומתחקה בחוקותיהם, הנה כמוהם יהיו עושיהם, ולא בישראל חלקו", קובע רבי ירוחם במסמרות.
שנים מועטות אחרי שנאמרו הדברים הללו בישיבת מיר שבפולניה ראו כולם איך נראית התפרצות האינסטינקט האנטישמי שלא הבחין בין יהודי 'גלותי' לבין יהודי 'נאור ומתקדם' שהלך שבי אחר חוקי הגויים. אין מה לעשות, אנו לא שונים מהגויים, אנחנו מציאות אחרת לגמרי, והם תמיד ידאגו להזכיר לנו את זה.
5.
קירבת המידע הקיימת בינינו לבינם בזמינות שלא הייתה דוגמתה מעולם, מחייבת אותנו לתת את הדעת על היותנו נבדלים מהם לא רק בהתנהגות שונה מכוח תרי"ג מצוות, אלא בהיותנו בעלי מטען גנטי שונה לגמרי, בעלי טבעים מולדים אחרים, חקוקים במציאות אחרת, נבדלת.
למרבה הכאב והיגון דווקא האנטישמיות היא זאת שהיטיבה להוכיח כי אלו הן גבולות בלתי עבירים, כי נצח ישראל לעולם לא ישקר.
עלינו להעניק לדור העתיד מלוא חופנים של 'חוויות טעם' מכל הטוב והנפלא שביהדות, שיחושו בכל מהותם כמה טוב לחיות חיים יהודיים, כמה עונג ושלווה מעניקים חיים בעלי משמעות ותכלית נצחית. להעניק להם את הכלים כדי להיות יהודים של 'קדושים תהיו כי קדוש אני' שהאור האלוקי בוקע מכל תנועה שלהם ובכך נוכל לטעת בקרבם מודעות עם רגשי רוממות ואהבה לגבולות החדים והברורים שבין ישראל לעמים.
ידידי הישיבה היקרים, שבת שלום, חודש טוב ומבורך. אליהו לפין, ישיבת מיר ירושלים.