"וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מ"ט, כ"ח)
כיצד פועלת הברכה? מרן רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל, בספרו 'נפש החיים' (שער ב' פרק ד') כותב שהברכה מכינה את התנאים הנדרשים לקבלת השפע. היא מכינה את העולמות העליונים שיהיו ראויים לקבל את השפע, ולהמשיך אותו אל ראש המתברך.
והנה מנהג ישראל במקומות רבים, שבליל שבת קודש מברכים את הילדים. היעב"ץ בסידורו (בית מ"ד, סעודה ראשונה) מאריך מאוד בענין מנהג זה, ומסביר שטעם המנהג לברך דווקא בליל שבת לאחר התפילה, הוא משום שבזמן זה חלות ההשפעות הטובות של השבת, וראוי אז להמשיכן על הילדים. במיוחד, מציין היעב"ץ, ראוי לברך את הילדים הקטנים, לפי שאין ביכולתם מצד עצמם להמשיך שפע על ידי מעשיהם הטובים, שהרי צריכים הם להיות ראויים ומוכנים לקבל את השפע. השפעות טובות אלו יורדות על ידי הגדול המברך אותן, והן משפיעות מאוד לקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא. ברם, הוא מוסיף, שאנחנו נוהגים לברך גם את הילדים הגדולים.
היעב"ץ מורה גם את אופן הברכה והצורה כיצד לברך: מניחים שתי ידים על ראשי הילדים, ולא רק יד אחת. כי בדרך זו נהג משה רבינו כשבירך את יהושע, שבירכו בעין יפה ובשתי ידים (ראה רש"י במדבר כ"ז, כ"ג). כך גם הכהנים שמצווים מן התורה לברך את ישראל, מצאנו שמברכים את העם בשתי ידים.
המלאכים אף הם מברכים את האדם בליל שבת ברכה בשתי ידים. כך מובא בגמרא (שבת קי"ט, ב), שהאדם האומר "ויכולו" בליל שבת, הרי הוא נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ואותם המלאכים שמלווים אותו תדיר, מניחים ידיהם על ראשו ומברכים אותו. לכן כותב היעב"ץ, שראוי לברך את הילדים בשתי ידים, ושכן היה נוהג אביו ה'חכם צבי'. והוא מציין שם, שאין לנהוג כאותם אנשים 'חסרי דעת' החושבים שיש קפידא לברך ביד אחת, וכשמאחלים 'מזל טוב' זה לזה נותנים יד אחת, וכן כשמברכים בברכת 'שבת שלום' נותנים יד אחת, שכן 'סוד הידים לברכה – גדול הוא'. והדברים למעלה מהשגתנו!
בהקדם כל זאת שואל היעב"ץ: אם כן, מדוע יעקב אבינו בשעה שבירך את מנשה ואפרים, שִׂכֵּל את ידיו ובירך כל אחד ביד אחת בלבד, הרי ודאי כשבירכם בעין טובה בירכם? ובאמת, יש להוסיף ולהקשות על הנאמר בפסוק: "שִׂכֵּל את ידיו כי מנשה הבכור", וכי בגלל שמנשה הוא הבכור לכן שִׂכֵּל את ידיו? הרי לכאורה למרות שמנשה הבכור שִׂכֵּל את ידיו ולא הניח עליו את יד ימינו?
אלא, כותב היעב"ץ דבר מופלא:
יעקב אבינו ידע היטב כי העדפתו של אפרים על פני מנשה, תקשה מאוד בעיניו של יוסף, וכפי שאכן היה בסוף, שנאמר 'וירע בעיניו'. ועל כן, על אף שבודאי ראוי היה שיברך כל אחד בנפרד בשתי ידים, אך אם באמת היה עושה כן, היה עליו להקדים לגמרי את אפרים לפני מנשה, ובזה היה מגביר את קפידת יוסף על העדפת אפרים, וגם היה מטיל ביניהם קנאה ושנאה. לכן העדיף לברך את שניהם בבת אחת על ידי שִׂכּוּל הידים, כדי להדגיש פחות את העדפת אפרים. זה מה שנאמר בפסוק: "שיכל את ידיו כי מנשה הבכור", שמכיון שמנשה הבכור, לכך שיכל את ידיו במקום לברך כל אחד בנפרד.
ומוסיף רבי יעקב עמדין לכתוב, שדבר זה יש בו גם טעם על פי הסוד, והוא: שהקדוש ברוך-הוא סיבב את הדבר שלא יתברכו בשתי ידים אלא באחת, שמא משום שצפה יעקב שעתיד לצאת מאחד מהם ירבעם וגדעון.
(לעומת זה יש לציין, שישנם גדולי עולם שהקפידו לברך רק עם יד אחת, מחשש שלא יברכו כברכת הכהנים ויכשלו באיסור 'בל תוסיף'. כך נהג זקננו הגה"צ רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל, בעל ה'מעיל שמואל', ובעקבותיו מו"ח הגאון רבי מרדכי דוב יודלביץ זצ"ל. זאת על פי דברי בעל ה'תורה תמימה' (במדבר ו', כ"ג) שהגר"א בירך את המו"צ דוילנא ביד אחת, וכשנשאל השיב שלא מצאנו ברכה בשתי ידים רק אצל הכהנים במקדש).
זקננו הגה"צ רבי שמואל הלל שינקר זצ"ל, חתנו של מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, סיפר פעם עובדה נפלאה שאירעה עימו:
בהיותו ילד לקחו אביו להתברך מפי אבי תנועת המוסר, מרן רבי ישראל סלנטר זצ"ל, ורבי ישראל הניח את שתי ידיו על ראשו ובירכו. לימים בא רבי שמואל הלל להתייעץ עם רבו הסבא מקלם – מרן הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל, האם לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה. השיבו ה'סבא' שעליו להתפלל קודם תפילת מעריב, בה יכוון בברכת 'השכיבנו' בתיבות "ותקננו בעצה טובה מלפניך", ורק אז הוא מקווה שה' יתברך ישים בפיו עצה טובה והוגנת להשיבו. ואכן לאחר התפילה יעץ לו ה'סבא' שכדאי לו לעלות לארץ הקודש.
ביציאתו פנה רבי שמואל הלל ל'סבא' וביקשו: "רבי, ברכני!". וה'סבא' בירכו בחום. חזר וביקש: "אנא! שהרבי יברכני עם שימת ידיו על ראשי". וה'סבא' השיבו: "לא! דבר זה אינו מקובל אצלי". שוב אמר רבי שמואל הלל ביראת הכבוד: "והלוא גם הַ'אַלְטֶער' [רבי ישראל סלנטר] בירכני באופן זה בילדותי, ואם הוא בירכני עם שימת ידיים גם הרבי יכול לעשות זאת".
ה'סבא' שמע את דבריו, הרהר מעט, נענה לבקשתו, ובירכו בשתי ידיו…
● ● ●
ענין נוסף בפרשה עדיין טעון הבנה: מדוע יעקב אבינו כה קימץ ודייק בברכותיו? מדוע לא הרחיב את דיבורו ואיחל לכל אחד שפע ברכות ואיחולים? וכי לא היו לו מספיק לשונות של ברכה?
הגה"צ רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, בספרו 'דעת תורה' מעמיד למול עינינו את ההסתכלות הראויה וההבנה הנכונה של ענין הברכה. רבי ירוחם כותב, שכאשר הולכים אצל איש צדיק לבקש ברכה, אנשים סבורים שודאי יש לו לצדיק 'קופסה' מלאה ברכות, ומבקשים ממנו שיעניק להם אחת מהן. אך לאמיתו של דבר, לא כן הוא הדבר! לברכות יש מהלך וסדר מדוקדק! רק מי שמוכן ומותאם לברכה מסויימת היא תגיע אליו, ובשום אופן לא ישיג אותה מי שאינו ראוי לה, והיא לא תחול על מי שאינו מותאם עבורה.
ידוע שמרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, היה רגיל להשיב את פני הבאים אצלו לבקש ברכות, בלשון הזו: "רבונו של עולם! וכי חסר בעולם ברכות? פרק אחד של משניות יותר טוב מכל הברכות שבעולם!"… אין ספק שלא היה זה מחמת היותו 'מונע טוב מבעליו', חס ושלום! אלא הביקורת שלו הייתה על עצם הסברא שטועים בה האנשים, שברכה מאיש צדיק פועלת יותר מלימוד התורה, והלא התורה היא מקור הברכה. מקור הברכות אינו נמצא בקופסאות של צדיקים, לחלקם לכל הבאים להתברך מפיהם.
כך גם זכור לי מילדותי שראיתי פעם את הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', עומד בבית כנסת קטן במרכז בני-ברק בסמוך לבימה, ושקוע בשרעפיו. לפתע ניגש אליו ילד כבן שלוש עשרה וביקש ממנו ברכה. ניעור המשגיח ממקומו, והגיב בשפת האידיש ובהברה פולנית כבדה כדרכו: "אַ' בְּרֻכֶה?!.. אַ' בְּרֻכֶה?!.. אַ' בְּרֻכֶה?!.. לערנן תורה אִיז דִי גרעסטע בְּרֻכֶה!" (כשבכוונתו לומר, כי אם באמת הינך מעוניין בברכה, עליך ללמוד תורה, זו היא הברכה הגדולה ביותר!).
בעבר כאשר הייתי נכנס לחלות את פניו של מרן ה'סטייפלער' זצ"ל ומבקש את ברכתו, הרי שעל בקשה מעין זו עדיין היה זה 'נסלח' מבחינתו וניאות לברך. אך אם הייתי מוסיף לבקש שיתפלל עבור דבר מסויים, הוא היה מזדעק בקול רעם: "מדוע שאני אתפלל? תתפלל אתה לבדך!".
רבי ירוחם כותב, שהברכה תלויה בגודלו של ה'כלי מחזיק ברכה' שיצר האדם המתברך בנפשו, והוא מקבל לפי מה שהוא, לא פחות ולא יותר. לפי ההכנה שהכין, הוא נעשה מוכשר להחיל עליו את הברכה. הברכות אין עניינן חלוקת מתנות בעלמא, אלא יש בהן סדר ומהלך מחושב בקפידא. לכן, יעקב אבינו שידע את סודו וסגולתו של כל אחד ואחד מהשבטים, ובכח נביאותו השיג הכרה בכח זכייתם של כל אחד מהם, נתן את ברכתו לכל אחד לפי מה שהוא. וזוהי הכוונה בפסוק: "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (מ"ט, כ"ח), משום שלעולם לא תחול הברכה אלא על מי שראוי ומיוחד לה לבדו, ובהתאם לזאת ברך אותם אביהם. בדקדוק רב, מבלי להפחית או להותיר!
ובזה יובן מדוע השמיע להם דברי תוכחה דווקא בעת פרידתם ממנו. מדוע ראה להוכיחם דווקא בעת הזאת? מאחר והמטרה של התוכחה אצל יעקב, היתה להשלים את תכונות הנפש והכלים התואמים לכל אחד ואחד בעבודת ה', ועל ידי כך היו אמורים השבטים להשלים את חלקם בכבוד שמים של הבריאה, על ידי זה הם נעשו מתוקנים, ומסוגלת הייתה הברכה לחול עליהם. ולכן היה מוכרח להוכיחם כעת, כדי להחיל עליהם מברכות פיו!
● ● ●
אספר דבר נפלא ששמעתי מהגאון רבי יעקב אויערבאך שליט"א, שזכה פעם להתלוות אל אביו עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, לכינוס מסויים בו נועדו יחדיו גדולי ישראל. שם זכה לראות מחזה מדהים: כאשר נכנס המשגיח הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, בעל ה'לב אליהו', התרומם מכסאו מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, כדי לקדם את פניו בהערכה עצומה. רבי חיים נעמד מולו כתלמיד לפני הרב, ובקש ממנו ברכה ביראת הכבוד: "רבי, ברכני!".
רבי אליהו השיב לרבי חיים: "מהיכי תיתי?" (כמתכוון לשאול: באיזה כח אוכל לברך אתכם?!)… והמשיך לומר: "אדרבה, תאמרו אתם דבר כדי שתהיו בבחינת 'כלי מחזיק ברכה', ואז הברכה תחול עליכם…".
רבי חיים התחיל לחשוב, מה הוא יכול לומר כדי שאכן יהיה ראוי לברכה. אמר לו רבי אליהו: "תאמר אחרי: 'הקדוש ברוך הוא'!" (שהרי מלבד השמוש במלים אלו כשמו של הבורא, יש בהן גם אמירת ברכה לבורא עולם). רבי חיים חזר אחריו כמצוותו: 'הקדוש ברוך הוא!'. אז אמר רבי אליהו בנועם: "נו! כעת לאחר שברכתם את השם יתברך, הנכם כבר בבחינת 'כלי מחזיק ברכה', ויכול אני לברך אתכם…"
מפליא!
הוא אשר אמרנו, כדי שהברכה תחול צריכים כלי קיבול. על ידי התוכחה יעקב אבינו השלים את בניו להיות כלי קיבול הראוי לקבל את הברכות.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא' על חומש בראשית)