"יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם… וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל" (מ"ט י"ד, ט"ו)
וברש"י: עול תורה
כששהיתי בארצות הברית חיפשתי רב שאוכל להיות בסמיכות אליו, כדי לקיים מאמר חז"ל (אבות פ"א מ"ו): "עשה לך רב!" מצאתי שני אדמו"רים, אחד מהם הוא האדמו"ר מסקווירא זצ"ל, שהיה כולו קודש לתורה, עבודת ה' ויראת שמים.
בשנת תשי"ז קנה האדמו"ר שטח אדמה גדול במקום מרוחק, הביא איתו לשם עוד קומץ קטן של בעלי-בתים, וכך הקים את שיכון סקיוורא. היום יש שם, בין השאר, בית כנסת ובו אלפי מקומות, ועדין אין המקום מספיק לכל המתפללים, כן ירבו.
הדבר ראשון שהוא פתח היה כולל אברכים. באותה תקופה, כמעט לא הכירו בארצות הברית את המושג "אברך", שלומד תורה כל היום. מרבית היהודים שומרי המצות הלכו לעבוד, ולמדו – או לא למדו – שיעורים קבועים. האדמו"ר ידע, שלימוד התורה הוא הבסיס לכל קיום היהדות. חשבתי לעצמי, שהאדמו"ר עשה כמעשה יעקב אבינו, אשר לפני ירידתו למצרים שלח את יהודה לפניו אל יוסף "להורות לפניו גושנה" (בראשית מו, כח), כפי שפרש רש"י: "להורות לפניו – לתקן לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה".
בעת שחגגו יובל שנים להקמת ה'כולל' וליסוד סקווירא, הוזמנתי להיות אורח הכבוד. בתוך הדברים שנשאתי במעמד המרגש אמרתי: "דעו לכם, האדמו"ר צפה מראש אלו ניסיונות קשים יעמדו בפני יהודי ארצות הברית במשך חמישים השנים הבאות. כדי שיהיה כח לציבור הנמצא כיום בארצות הברית, ובפרט בניו יורק, צריך להקים כולל לאברכים שישבו וילמדו ויפיצו את האור בלבות שאר בני העם העמלים לפרנסתם.
בתחילה לא כולם הבינו את הצורך הזה, ורק לאחר זמן היה ברור, שבלי 'כולל' ובלי אברכים אין קיום. כך בדיוק קרה גם במצרים: אם יעקב אבינו לא היה שולח את יהודה להקים "בית התלמוד", כל היהודים שהיו משועבדים במצרים, לא היו מחזיקים מעמד. הם היו נופלים לעמקם של שערי הטומאה.
….האדמו"ר אמר לי: "בחור בא להפרד ממני ביום שישי בצהרים, לפני שנסע לשבת הביתה, לוילימסבורג. הוא הגיע בחזרה במוצאי שבת, וניגש אלי לתת לי שלום, ואני רואה עליו שזה כבר לא זה… אחרי שבת בויליאמסבורג הוא הפך למישהו אחר".
ראוי לציין כי ויליאמסבורג נראית די דומה למאה שערים, היא מלאה באנשים שומרי תורה ומצוות, לבושים בלבוש יהודי אמיתי. אבל בכל אופן הרחוב האמריקאי משפיע לרעה.
פעמיים בשנה היה האדמו"ר מגיע לויליאמסבורג – פעם אחת אחרי החגים, ופעם אחת אחרי פסח, כדי לחזק את הציבור. בעת ששהיתי שם, שאלתי אותו האם כדאי שגם אני אסע איתו לשבת. התשובה שלו היתה: "אם הייתי יכול, גם אני לא הייתי נוסע!".
אף הוא, שהיה חזק כל כך באמונתו וביראתו, חשש מפני הטומאה של ניו-יורק.
כאשר הטומאה ממלאת את אויר העולם, רק התורה מסוגלת לטהר אותו. לכן שלח יעקב אבינו את יהודה להקים כולל בגושן. ובזכות זה היה ליהודים המשועבדים במצרים כלי לצאת מן הטומאה, והם זכו להיגאל ולקבל את התורה. אילו היו האנשים יודעים אילו עוצמות הם מקבלים כשאברכים יושבים ולומדים בכולל כלשהו, לבם היה מלא תודה…
רמ"ח מצוות מחיות רמ"ח איברים
כידוע, יש לנו רמ"ח איברים ושס"ה גידים. כל איבר וכל גיד הינם כנגד מצוה מסוימת, והם מקבלים את חיותם מהמצוה הזאת.
ידידי רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפר שכאשר היו באים אל האדמו"ר ה"שר שלום" מבעלזא זצ"ל לבקש ברכה על חולה, הוא היה מכוון את בני המשפחה להבין כנגד איזו מצוה נברא האיבר החולה, ואומר כי אם כל המשפחה תתאמץ ותלמד את הסוגיה של מצוה זו, ותקים אותה כראוי, החולה יבריא. כך הוא היה עוזר לחולים להתרפא.
סיפר לי אחיין שלי מעשה שארע לפני הרבה שנים: הם למדו ב'כולל', עשרים ושנים אברכים, ופתאום התקשר אחד מחבריהם, ואמר שבנו בן החצי שנה מצוי בסכנת חיים ממש בגלל סתימת מעיים. הוא התחנן, שיגידו תהילים להצלת הבן שלו ממות.
האברכים אמרו תהילים, וגם החליטו שכל אחד מהם קבל על עצמו לברך ברכת "אשר יצר" בכוונה גדולה, מתוך סידור, במשך שנה שלימה. חצי שעה לאחר מכן התקשר האברך, ובישר להם בהתרגשות עצומה: "ברוך ה', נס רפואי התרחש! הילד ניצל ממוות לחיים!".
את הסיפור הזה ספרתי בשעתו הרבה פעמים, ושמחתי לראות שצצו פתאום מדבקות ושלטים המעוררים לומר ברכת "אשר יצר" בכוונה.
כאמור, כל איבר הוא כנגד הוא כנגד מצוה מסוימת, והמצוה הזו מחיה אותו. ומה יהיה עם מצוות שאין לנו פשרות לקיים? ישנן מצוות מיוחדות לגברים, מצוות מיוחדות לנשים, מצוות שנוהגות רק בכהנים, ומצוות שאי אפשר לקים כשאין לנו בית מקדש.
מה יהיה עם כל האיברים שכנגד המצוות האלו? מנין הם יקבלו חיות?
ה"אור החיים" הקדוש עונה על שאלה זו, ותשובתו נחלקת לשני חלקים. כיון שכל ישראל ערבים זה לזה, המצוות שהגברים מקיימים, מחיות גם את הנשים. והמצוות שהנשים מקימות, נותנות חיות לגברים.
ומה לגבי מצוות שאפשר לקיימן רק בזמן בית המקדש?
על כך נאמר (הושע יד, ג): "ונשלמה פרים שפתינו" – במקום הקרבת פר הקרבן, אנחנו לומדים בפינו את ההלכות הקשורות להקרבת הקרבן.
נמצא, שאברך כולל שלומד קדשים, כאילו מקריב קרבנות. את מסכת קדשים אי אפשר לקיים בזמן הזה, אבל הוא לומד בעיון את המסכתות זבחים ומנחות, ואת כל עניני הקרבנות, ואז נחשב לו כאילו קיים את המצוות האמורות בהן. אמור מעתה, אותם אנשים שאינם לומדים את המסכתות הללו, אבל מחזקים את ידיהם של אברכי הכולל – נחשב להם כאילו למדו, וממילא יש חיות לאבריהם.
כבר אמרתי דעתי על עשירים, שנותנים אלף דולר לכולל או אפילו אלפים, ומרגישים כאילו חייבים להם אינסוף הכרת הטוב… הם לא מבינים, שהאמת היא שהאברך מחזיק אותם. האברכים שלומדים קדשים, נותנים לעשיר את הזכות כאילו קיים את המצוות החלות רק בזמן שבית המקדש כיום. נמצא כי האברך עושה לעשיר טיפול מונע, שלא יחלה פתאום, חלילה, שלא יחלשו איבריו ולא יפגעו. ובזכות זאת העשיר זוכה להצלחה, רפואה ואריכות ימים. נמצא שהארון נושא את נושאיו. כך נאמר (ירמיהו ל"ג, כ"ה): "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" כל העולם נברא בשביל התורה, ורק התורה היא שמחזיקה את העולם כולו.
(מתוך הספר 'אריה שאג- חנוכה')