מסופר על הרה"ק רבי משולם פייש מטאהש זצ"ל, שקודם שהתפרסם בצדקותו ותמימותו היה גר בכפר קטן סמוך ונראה לעיר טשענגער, שם התגורר צדיק גדול ומפורסם לבעל מופת, הלא הוא בעל ה"מנוחת אשר" זצ"ל אשר רבים הלכו לאורו, וגם תמימי הדעת הבעלי בתים מהכפרים הסמוכים לעיר, כשהיתה להם איזו בקשה הלכו לבעל ה"מנוחת אשר" בבקשה שיעזור להם.
ויהי היום, לאיש כפרי ותמים שהתגורר בכפרו של הרה"ק מטאהש, אבדה פרתו. קם ונסע להרה"צ מטשענגער בבקשתו שימצא לו את פרתו האובדת. ה"מנוחת אשר", שהכיר את גודל צדקותו של הרה"ק מטאהש, וגם ידע מהדחקות הנוראה שהיתה מנת חלקו, רצה לפרסם את שמו וצדקותו, כדי שעי"כ ירווח לו מעט, ע"י שיבואו אליו להתברך בישועות ונחמות. על כן אמר לכפרי התמים שילך אצל "ר' משולם פייש" הגר שם בכפרו, ושם ימצא את פרתו.
הכפרי שלא היה חכם רבה ולא טיפש זוטא, לא הבין את כוונת ה"מנוחת אשר", והבין שכפשוטו ומשמעו! רבי משולם פייש – הוא הגנב!
כשהגיע הכפרי לביתו, לקח תיכף מקל גדול בידו, הלך לביתו של הרה"ק מטאהש ואמר לו בהאי לישנא: "הנה עכשיו באתי בחזרה מהרה"צ מטשענגער, והוא גילה לי כי אצלכם אמצא את פרתי. ואם כן הוא, שמע נא ר' משולם פייש מה שאני אומר כעת" – הרים הכפרי את קולו כשהוא מניף את מקלו מול פניו של הרבי – "אם תתן לי בחזרה את פרתי, מוטב, ואם לאו – אזי עם המקל הזה אשבור את עצמותיך. כי כעת כבר יודע אני לבטח שאתה גנבת את פרתי, ואצלך היא, כמו שאמר לי הרה"צ מטשענגער, וא"כ הברירה כעת בידכם"…
הרה"ק מטאהש בתמימותו ובענוותנותו הגדולה השיב לו ואמר, שילך לביתו בשתיקה, והבטיח לו שבלילה הזה תשוב אליו פרתו והכל יבוא על מקומו בשלום. ואכן ע"י זכותו ותפילתו של הרה"ק מטאהש חזרה פרתו של הכפרי עוד באותו לילה לבעליה.
אחר המעשה הזה התפאר הכפרי בפני מכריו, שטוב עשה שנסע להרה"צ מטשענגער. "הנה רואים אתם, שתיכף ומיד ידע הרבי מיהו הגנב"…
(נעם שיח)