שיחה במעונו של הגאון רבי שלמה קנייבסקי שליט"א ראש ישיבת 'קרית מלך' על הילדות בצילו של האבא הגדול מרן שר התורה זיע"א ביקשנו לחזור אל ימי הילדות, אל הבית, המקום בו גדל לאורו של מרן שר התורה זיע"א והרבנית עליה השלום.
מהו הזיכרון וסימני הדרך שזכורים לכם?
הגר"ש קנייבסקי: אני משתדל להגיד תמיד שלא היה משהו מיוחד יותר מבתים אחרים, לא הרגשנו שום חוסר. הגאון רבי אהרן רוטר שליט"א סיפר שהיה מעורר רחמים לראות בית מלא מזרונים ומיטות שהילדים נאלצו לחלוק ביניהם, אני שמעתי את זה ומעידני שאנו לא חשנו את זה מעולם. לא רק אני כל הילדים, לא חשנו שום חוסר לא היה חסר לנו שום דבר. מה לאכול היה לנו, מעבר לזה לא היה צריך כלום. זו הייתה ההרגשה.
איך הייתה האווירה בבית?
"הייתה אווירה מאד מאד שמחה בבית. האבא הכ"מ היה יושב ולומד כל הזמן, אבל בסעודת שבת היה לוקח אותנו על ברכיו, ולפעמים היה מרכיב אותנו על כתפיו ומטייל עמנו בבית. הייתה תחושה טובה ושמחה מאד. בחנוכה היה רוקד עמנו. כאשר הטרדנו, היה אומר לנו למצוא ספרים בארון והוא היה ממשיך ללמוד, כל פעם אחרי שמצאנו היה אומר ספר אחר, הוא הכיר את כל הארון ספרים שלו. היו לו אלפי ספרים ואנו היינו עמלים לחפש זאת. הוא ידע כל ספר היכן הוא נמצא".
האם הדרישות של דקדוק ההלכה והחומרות לא יצרו קושי מול ילדים אחרים?
"אנחנו גדלנו עם חומרות של ה'חזון איש' אבל זה לא היה 'נושא' כשילד לא מרגיש שהוא 'סוחב' על גבו 'נושא' אז הכול מתקבל אצלו טבעי ביותר. יש לכך צד נוסף ידענו מזה שאנו מעשרים לא הרגשנו בזה שונות מאחרים. האבא הכ"מ אמר לי פעם ש'הלך לו בחיים שלא נהיה בעלי גאווה' הוא לא רצה אפילו שנרגיש מעלה בדבר. היו לנו סיבות טובות מה להתגאות, הרי היו לנו סבא כזה וסבא כזה אבל מעולם לא הרגשנו בזה גאווה, הדברים האלו מגיעים מהבית, וזה מה שחשנו. כאשר באנו הביתה עם ההערה מהרבי בחדר, אז היה אוי ואבוי, נורא ואיום, לא הרגשנו שום פריבילגיה".
"יש דבר שאנשים לא יודעים האבא, היה מספר מפליא ביותר, עד היום אני זוכר את הסקרנות שהוא יצר את בעת הסיפור. יכול היה להפסיק באמצע ולומר לנו, נמשיך בפעם הבאה, ואנחנו הפצרנו שימשיך. אני לא נתקלתי בכוח של מספר כמותו".
"בעיקר היה מספר בלילות שבת הרי לא היה אפשר ללמוד לאור הנר, האבא הכ"מ היה יוצא לטיול עמנו לאחר הסעודה, כתוב הרי לטייל לאחר הסעודה. בבוקר היה מסיים את הסעודה לפני מנחה גדולה אז הטיול היה ללכת למנחה.. אבל בלילה היינו הולכים עם האבא לבקר את הדוד הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, או את גיסו הגאון רבי יוסף ישראלזון זצ"ל הם היו מדברים בלימוד. בבית לא היה אפשר ללמוד לאור הנר, אז שמה דברו בלימוד. כשאנחנו היינו באים הם היו עדיין באמצע הסעודה, אצלנו לא האריכו.. לילות שבת היו חוויות הילדות שלנו.
מרן זיע"א לא לקח מעולם כהונה או תפקיד זה היה במכוון?
"היה פעם שהרב שלמה לורינץ זכרונו לברכה בא אל האבא הכ"מ והציע לו שיהא ראש כולל ב'דברי שיר'. זה היה בזמנים הטובים של תנועת צא"י, הייתה אפשרות לשלם משכורת ראויה שתיטיב עם הבית שהיה כבר ברוך ילדים בלע"ה. כל מה שהוא רצה בסך הכול שהאבא הכ"מ ישב בכולל וישיב לאברכים אם למישהו יהיה שאלה וכדומה. הרב לורינץ לחץ כפי שידע לעשות. האבא הלך לשאול את אביו מרן הסטייפלער זצוק"ל שחרץ חד משמעית: 'רק ללמוד, לא משרות ולא שררות!!'… האבא הכ"מ היה מספר זאת בשמחה כמי שאומר 'אי לאו ההוא יומא'… הוא סיפר לי את זה כאשר שמע שהוצע לי לומר שיעור, הוא אמר לי: 'מה זה חסר לך, ככה אתה יכול ללמוד מה שבליבך, בהספק שתחפוץ, כשאתה תתחייב לשיעור לא תוכל ללמוד כפי רצונך'… ממרומי אהבת התורה שלו לא יכול היה לשער שיש מי שזקוק לשיעור כמחייב… אני חושב שהסיבה שהפסיק לומר את השיעור בירושלמי, שאמר במשך השנה על האמא עליה השלום, היא מסיבה זו היות שהדבר הפריע לו בסדרי הלימוד הקבועים והנדרשים לו".
(יתד נאמן תשפ"ב)
לקראת שבת מלכתא
אף פעם לא הייתי מסתכל על עלונים וכד' עד שהזדמן לידי שבת אחת העלון המכובד הזה ומאז אני משתדל כל שבוע להדפיס אותו ונהנה ממנו מאד . יישר כחכם