"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (יט, יח)
בספר "דברי ישראל" (פרשת ויקרא) מובא א'מוירדיגע מעשה:
בפולין חי צדיק גדול ושמו רבי יחזקאל מקוזמיר זצ"ל. פעם בעת אמירת הקינות בליל תשעה באב, ראה רבי יחזקאל יהודי ניגש לרעהו ואומר לו: "אני צריך לכתוב מכתב בדחיפות, ואין לי מושג איך עושים זאת. אתה הרי מומחה גדול בניסוח, אז תעשה לי טובה ותנסח לי אותו!"
קצף עליו חברו ואמר: "נו נו! אתה רוצה להפסיק אותי באמצע הקינות? המתן עד שאסיים לאומרם!"
ניגש אליו רבי יחזקאל ואמר לו: "אני מבקש ממך לחדול ברגע זה מאמירת הקינות ולכתוב לו את המכתב. את הקינות תאמר אחר כך!"
נשא האיש אל האדמו"ר עיניים תמהות. "רב'ה, אני באמת רוצה להבין: מה הדחיפות הגדולה? עוד מעט יסתיימו הקינות, ואז אשב ואכתוב לו את המכתב בניחותא!"
אמר לו האדמו"ר: "הרי מובא בגמרא (יומא ט ע"ב) שבית המקדש השני חרב בעוון שנאת חינם, ואם כן, התיקון לחטא זה הוא אהבת חינם. לפיכך, אם בא יהודי ומבקש ממך לעשות לו טובה, עדיף שתעזור לו, גם אם בגלל זה תפסיד את אמירת הקינות, כיון שבזה תסייע לבנין הבית העתידי יותר מאשר באמירת הקינות!"
*
בספר תולדות הסבא מסלבודקה זצ"ל, מובא סיפור שדומני שמצוה גדולה לפרסמו.
פעם הגיע לישיבת סלבודקה בחור מפולין שנפשו חשקה ללמוד בשיטתו הייחודית של הסבא.
היה זה בתקופה שבה התנהל סכסוך גבולות בין פולין לליטא, ומעברי הגבול בין המדינות היו חסומים. הדרך היחידה היתה להבריח את הגבול, ובמקרה שחיילים משני הצדדים היו תופסים אדם מבריח את הגבול – הם היו הורגים אותו במקום. הבחור, שנפשו חשקה בתורת ההייליגער סבא מסלבודקא, לא נתן לקשיים לרפות את ידיו, ובמסירות נפש עבר את הגבול לליטא והגיע לישיבה.
עד מהרה נודע הבחור כמתמיד עצום, וגם לעומת מתמידים אחרים הוא היה נחשב מיוחד. הסבא התפעל ממנו ביותר, וראה בו סמל של בחור שלא פסיק פומיה מגירסא.
יום אחד ניגש הסבא לבחור ואמר לו: "עשה עמי חסד, אני רוצה שתקדיש שעה בכל יום ללמוד עם בני". היה זה כבוד גדול לבחור, שראש הישיבה מבקש ממנו כזו בקשה, ואכן הבחור הפולני נענה לבקשת הסבא ולמד עם בנו.
באחד הימים שב הסבא לביתו בצהריים ואמר לאשתו: "רעבצין, בחז"ל יש מושג של 'לא פסיק פומיה מגירסא' דהיינו אדם שאינו מפסיק מלימודו אפילו לא רגע אחד. הקב"ה זימן לנו את הבחור הפולני המופלא, כדי שנראה דוגמה חיה לכך. ביקשתי ממנו שילמד עם הבן שלנו, והוא הסכים!"
ואז הפטיר הסבא: "אם הבחור הזה יתארס עם בת מפולין ויצטרכו לנסוע לחתונה, יתכן שאשלח אליה את בננו!"
חלפה שנה, והקב"ה זימן לבחור הפולני את בת זוגו, והיא אכן היתה בת למשפחה פולנית. עד שהגיעה עת החתונה, ישב הבחור ולמד כדרכו ללא הפוגה, וכשהגיע זמן הפרידה, הוא בא לסבא מסלבודקה לקחת מנחת פרידה. הסבא בירכו בכל הברכות שבתורה ונפרד ממנו לשלום.
הרבנית הכינה עצמה לכך שבעלה ירצה לשלוח לחתונה את בנם כפי שאמר, אך עברו יום, יומיים, והסבא לא הזכיר את הענין במאומה.
כשתאריך הנישואין היה קרוב, פנתה הרבנית בתמימות אל הסבא ושאלה: "לפני שנה הבעת התפעלות גדולה מהבחור הפולני, ואמרת שתשלח את בננו לשמחת נישואיו, גם אם לשם כך יהיה צורך להסתכן ולהבריח את הגבול. והנה תאריך הנישואין קרב והולך, ואני רואה שאינך מדבר על כך כלל!"
שאל הסבא: "רעבצין, האם אמרתי שאשלח אותו בכל מקרה, או שדבר זה הוא רק בגדר אפשרות?"
אמרה הרבנית: "לא אמרת זאת כדבר ודאי, אלא רק כאפשרות".
"ברוך ה'", אמר הסבא. "אם הייתי אומר שאשלח אותו, הייתי חייב לקיים את הבטחתי, כמו שנאמר (דברים כג, כד) 'מוצא שפתיך תשמר'. אך אם זה היה רק כאפשרות, לא אשלח את בננו לשמחה!"
"אוי ויי, מה קרה?" ספקה הרבנית את כפיה. "האם חלילה הבחור התקלקל וכבר אינו לומד, או שמא אינו ירא שמים?"
"חס וחלילה", אמר הסבא. "הוא יושב ולומד, וגם יראת השמים שלו ללא כל דופי".
"אז מה קרה?" התפלאה הרבנית.
השיב הסבא: "כדי להבריח את הגבול שזה מעשה בלתי חוקי הכרוך בסכנת נפשות, צריך את כח התורה. כל הזמן סברתי שכח התורה וההתמדה של הבחור יציל אותו וגם את בננו שלומד עימו בחברותא". וכאן נאנח הסבא אנחה גדולה: "אוי! באותו יום שהבחור התארס, וחבריו ניגשו לומר לו מזל טוב, התבוננתי עליו ובחנתי את התנהגותו. בדרך כלל מקובל שכשבחור מאחל לחברו שהשתדך 'מזל טוב', חברו משיב: 'ברוכים תהיו, אם ירצה ה' בקרוב אצלך!', אך אצל הבחור הזה, התגובה היתה שונה: הוא עמד קפוא כקרח, ולא הראה לאף אחד מן הבחורים פנים מסבירות. יתכן שהוא חשב באותו זמן על איזה מהלך ברשב"א או ב'קצות', אך סוף כל סוף, בחור שאינו מסוגל להחזיר לחברו פנים מסבירות ולברכו בחזרה, אין בכח תורתו לשמור על בננו מסכנת הדרך, ולפיכך אינני מוכן להעמידו בספק סכנת חיים!"
התורה היא גוואלדיג, ובלעדיה העולם לא מסוגל להתקיים, אך כל זה בתנאי שהיא 'תורת חסד', והאדם רואה מלבד הסטנדר שלפניו גם את צרכי הסובבים אותו. אם הוא מגיע לשלמות זו, והוא נוח לשמים ונוח לבריות, עליו נאמר (ישעיהו מט, ג): "ישראל אשר בך אתפאר"!
(רבי אהרן טויסיג שליט"א)