רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל ביאר מדוע התורה נקראת 'שירה':
נתאר לעצמנו שברחבי העיר יפורסמו מודעות גדולות המודיעות על אורח שבא לעיר. פרופסור ידוע בעל שם עולמי הגיע מחוץ לארץ, וימסור לציבור הרצאה בנושא מסוים הנמצא בתחום מומחיותו. ניתן להניח שכמה רופאים ואנשי מקצוע יבואו לשמוע את הפרופסור, ושאר הציבור יעסוק בעניניו. אבל אם יפורסמו מודעות המכריזות על מלחין גדול שהגיע לעיר וישמיע יצירה חדשה בליווי תזמורת גדולה, כל תושבי העיר ינהרו לאולם כדי להאזין ליצירה החדשה.
מה ההבדל בין שני המקרים? מדוע הרצאתו של הפרופסור מעניינת רק כמה אנשי רפואה, ואילו יצירתו של המלחין מסקרנת את המוזיקאים, אנשי מקצוע כמו את כל תושבי העיר? מה מבין המון העם ביצירה מוזיקלית? התשובה היא ששירה היא דבר פנימי, שכל אדם מרגיש אותה ויכול להתחבר לשירה.
התורה היא שירה, כפי שנאמר: 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב' (תהילים יט ט). לכן אומרת התורה: 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם'. אם אתה רוצה להנחיל את התורה לדור הבא, עליך להראות את שירתה ואת מתיקותה. וכאשר התלמידים ירגישו את טעם העונג ומתיקות התורה, הם יתחברו אליה בכל נימי נפשם.
לאור זאת, באר רבי יוסף שלום כיצד יתכן שבליל הסדר, בא הבן הרשע וכופר בעיקר, למרות הבטחה האלוקית: 'כי לא תשכח מפי זרעו' (דברים לא כא).
התשובה טמונה בפסוק עצמו: 'וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו'. אם התורה היא בבחינת שירה, מובטח לנו שהיא תעבור הלאה לדור הבא ולא תשתכח. כשהילד רואה את אביו לומד תורה ומקיים את מצוותיה בשמחה ובטוב לבב, כשהאב מקרין שהתורה היא מקור אשרו ושמחתו עלי אדמות, בנו ידבק בתורה היות וגם הוא רוצה להיות שמח ומאושר. אבל אם הרב מתייחס לתורה כנטל ומעמסה בבחינת 'מה העבודה הזאת לכם', בנו לא ידבק בתורה כיון שהאדם מטבעו נמשך לדברים משמחים, ודוחה דברים שיכבידו על חייו.
(מתוך הספר הנפלא 'לרומם')