עמוד היומי עם גישמאק: והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר – חוץ מבית המרחץ ובית הכסא
בגמרא הובאה הוראה שהורה רבי לרבי יצחק בר אבדימי כשהיה בבית המרחץ. והקשו בגמרא שהרי אמר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן, שבכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ ממרחץ ובית הכסא. ותירצו בגמרא שכיון שעשה כן להפרישו מאיסור, מותר.
איסור זה נלמד (לקמן קנ.) ממה שנאמר (דברים כג טו) 'והיה מחניך קדוש', שלכן ציותה התורה לסלק מהמחנה דברי טינוף כיון שישראל מהרהרים תמיד בדברי תורה ואסור להרהר בדברי תורה במקום מטונף (עפ"י רש"י שם ד"ה והיה). והרמ"א (יו"ד סי' רפב סי"ט) כתב שטעם האיסור הוא משום כבוד התורה.
דעת הנשמת אדם (כלל ג ס"ב) בדעת רש"י (להלן קנ. והיה, המובא לעיל) שאיסור זה איסור דאורייתא הוא, אך מדעת רבינו יונה (ברכות יב. ד"ה מתני' בעל קרי) הוכיח שאינו אלא מדרבנן.
בבית יוסף (או"ח סי' פה ד"ה לא ילך) הביא בשם רבינו מנוח (תפילה פ"ג ה"ד ד"ה ואפילו להרהר), שהביא דברי הירושלמי (ברכות פ"ג ה"ד) שמותר להרהר בדברי תורה בבית הכסא, וכתב רבינו מנוח שאין הירושלמי חולק על הבבלי, שמה שהביאו בבבלי דברי רבי יוחנן שאסור להרהר בבית הכסא בדברי תורה זהו דווקא לכתחילה, כלומר שאסור לשים מחשבתו ולבו לחשוב בדברי תורה, אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאנסו, מותר. וכעין זה מבואר בבבלי (זבחים קב:).
ומכל מקום בשו"ע לא הביא הלכה זו שהמהרהר לאונסו בדברי תורה בבית הכסא מותר, אלא סתם וכתב (שם ס"ב) שאסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטינופת. ואף הרמ"א (יו"ד סי' רמו סכ"ו) כתב שאסור לעסוק בדברי תורה במקומות המטונפים, והביא שאסור לתלמיד חכם לעמוד במקומות המטונפים כדי שלא יהרהר שם בדברי תורה, ומכל מקום מותר להכנס למרחץ אף מתוך הלכה שאינה פסוקה, ואין חוששים שיהרהר בתוך המרחץ בדברי תורה, כיון שבמרחץ שומר את עצמו מהרהור תורה. ומבואר שאף הרמ"א לא כתב חילוק זה שאם מהרהר לאונסו מותר.
וכתב בלב חיים (שו"ת, ח"ג סי' ו), שטעם הדבר הוא משום שנקטו שמה שאמרו בירושלמי שמותר להרהר בדברי תורה אם היה לאנסו, אין כאן הוראה להיתר, שהרי האנוס להרהר, מהרהר מפני שהוא אנוס ולא מפני שמותר לו להרהר. ובאמת בדרישה (או"ח סי' פה סק"א) הקשה מה שייך בזה לשון 'מותר', שהרי מחמת אונסו הוא מהרהר, ועל כן חידש שההיתר הוא להוציא דברי התורה מפיו גם אם אנוס הוא רק להרהר. אך בלב חיים הקשה עליו, ומסיק שבאמת השו"ע הבין שלא הוראה של היתר שנינו כאן, אלא רק שכיון שאנוס הוא, פטרתו התורה משום שאונס רחמנא פטריה. ועל דרך זה כתב בברכי יוסף (או"ח סי' פה סק"א). וכן נראה גם מסקנת המשנ"ב (סי' פה סק"ח), וביאר דעת הברכי יוסף וסייעתו, שכוונת הבית יוסף היא, שאם הרהר לא עשה איסור מאחר שהיה לאונסו, והוסיף שגם לכתחילה חובת האדם לדחות ההרהור וכל שכן שהדיבור אסור.
בפרדס יוסף (ויקרא ד ב) הביא מעשה בהגאון ר' יהונתן אייבשיץ בעל התומים, שמנהגו בבית הכסא היה לקרות בעתונים מגידי חדשות כדי שלא להרהר בדברי תורה [ועיין תוס' תענית (ז. ד"ה אף) בשם המדרש (דב"ר ח ו) בענין זה], ומצא כתוב שכשמבשלים בשר בחלב ומזבלים השדות בתערובת זו צומחים הפירות גדולים, ותיכף עלה במחשבתו לפרש בזה מאמר הכתוב (משפטים כג יט) 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך לא תבשל גדי בחלב אמו', היינו שאף על פי שתרצה להביא ממבחר הפירות, בכל זאת 'לא תבשל גדי בחלב אמו', אף על פי שבזה תוכל לשבח את יבול הפירות. ואחר כך היה ליבו מהסס על שנכשל בהרהור דברי תורה בבית הכסא, והתענה ארבעים תעניות. ועיי"ש מה שביאר מדוע היה דואג, הרי לאונסו מותר.
ובמגיד משנה (לבעל משנה הלכות, פרשת נשא) תירץ, שכיון שבא לו ההרהור על ידי שהיה קורא בעתון, היה נראה לו כעבירה גוררת עבירה, שהקריאה גם כן לא היתה ביושר, ולכן התענה על מה שהביאו לידי הרהור בדברי תורה במקום האסור.
אמנם בלהורות נתן (ח"א סי' א אות ו, במאמר המוסגר) כתב וז"ל, ראיתי דבר חידוש בכתב יד הגה"צ ר' שעפטל וייס זצ"ל אבד"ק שימאני, כי מי שיצרו מתגבר עליו להרהר בדברי תורה במקום שאסור, סימן הוא לו שתורתו רצויה שאם לא כן לא היה היצר מתאמץ להכשילו.
(מתיבתא – פניני הלכה)