יום ראשון, ד' תמוז תשפ"ב. אני מציץ בפלאפון ורואה שמישהו מתקשר אלי. מספר לא מוכר. זה חוזר על עצמו שוב, ושוב. אבל אני מאוד טרוד. השבוע גדוש באירועים, שמחות ובעוד משהו: השבוע גם מסיימים את מסכת יבמות בדף-היומי. בקושי אני מספיק לענות למספרים מוכרים.
אבל כשהאלמוני מתקשר בפעם הרביעית(!) אני נכנע ועונה.
"האם אתה א.ל. שלמד בישיבה-קטנה —— לפני מעל שלושים שנה? וליתר דיוק: במשך שלוש שנים, מלפני 34 שנה ועד לפני 31 שנה?"
האמת? מעולם לא חישבתי רטרואקטיבית, בכזה דיוק, את מנין שנותי בישיבה-קטנה. אבל אם האלמוני כבר ערך את החישוב אז לא נותר לי אלא "להודות באשמה".
נכון, למדתי שם. ומי כבודו?
המתקשר נקב בשמו, ובאבחת-שניה הוא כבר לא היה 'אלמוני'. לבש בשר, עור וגידים. פנים ואישיות.
כן. בטח. אני זוכר אותך – הרי למדנו באותו שיעור!
המתקשר אומר: "אני ממש שמח שהגעתי אליך. במשך השנים ניסיתי להשיג אותך כמה פעמים, תמיד הגעתי לאנשים עם שם זהה – אבל זה לא היה אתה… תראה", הוא ממשיך, "אני מסתובב עם הרגשה רעה כבר 31 שנה. אזכיר לך מדוע…" וכאן הוא גולל אירוע מסויים שהתרחש בישיבה, שאמנם גרם לי מעט אי נעימות, אבל היה ממש שולי בעיניי ולא זכרתי ממנו כלל עד הטלפון הזה.
מיהרתי להרגיע אותו: אני לא כועס, וגם לא חושב שאז כעסתי באופן מיוחד. עצם העובדה שאני לא ממש זוכר את כל הסיפור, מוכיחה שלא כעסתי עליך. תכל'ס, אין לי שום קפידא על אף אחד, לא כועס ולא כלום. אבל אני מניח שאתה לא תסתפק בזה, הוספתי, ותרצה לשמוע את הנוסח המקובל, לכן אומר לך בפה-מלא: מחול-לך! מחול-לך! מחול-לך!
המתקשר שמח מאוד על ההתפתחות המהירה. מועקה של 31 שנים נעלמה ב-31 שניות. והוא אמר: "חשוב לי שתדע שגם הרווחת משהו מהמועקה שלי. במשך 31 שנה לא מצאתי אותך, אבל היות ואני כהן, אז כוונתי עליך במיוחד מידי יום בברכת-כהנים, שהקב"ה יברך אותך ויתן לך הארת-פנים, נשיאת-חן ושלום!"
בתגובה ביקשתי ממנו שגם מעתה ואילך ימשיך לכוון עלי – מי יודע לאילו טובות זכיתי בזכות ברכת-כהן הזו!
*
בשלב זה של השיחה הייתי משוכנע שמסתתר משהו מאחורי בקשת המחילה. מי יודע; אולי הוא לא נשוי, אולי אין לו ילדים, ואולי ואולי… חשבתי לעצמי, בטח עוד נכון לנו איזה "הפי-אנד" מעניין לסיפור!
אבל כאשר המשכנו לשוחח על הא ועל דא, למדתי שמדובר באדם מסודר. אישה, ילדים, בריאות, פרנסה, נחת – הכל זורם כשורה ברוך השם!
וזה, לטעמי, החלק הכי יפה בסיפור.
הבן-אדם מחפש אותי במשך עשרות שנים. הוא מסתובב עם מועקה במשך כל התקופה. מברך אותי מידי בוקר באהבה. וכל זאת לא כדי לזכות ל"ישועות", אלא פשוט כי לא יפה לפגוע ביהודי… שום דרמה לא מסתתרת מאחורי הסיפור, לא גידול שנעלם, לא מעוכב-שידוך שהתחתן, ולא עני שזכה בלוטו.
אז דרמה אין, אבל "מענטשלעכקייט – אנושיות – יש ויש!
[השולח: בעל-המעשה (פרטים מלאים שמורים במערכת)].
(גיליון 'איש לרעהו')