חתן רבינו, הגאון רבי בנימין רימר שליט"א, מתאר מחזה מופלא במחיצתו של רבינו:
אחד מבני היה עד שמיעה, ליום שבו החל רבינו ללמוד את מסכת שבת. רבינו פתח את הגמרא והתחיל ללמוד עם עצמו: "הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשישה ימים, וביום השביעי שבת, ולכן ציווה אותנו לשבות בשבת קודש, זכר למעשה בראשית ואסר עלינו לעשות ל"ט מלאכות, המלאכה האחרונה מן הל"ט מלאכות היא מלאכת הוצאה. ועכשיו נתחיל ללמוד את דיני מלאכת הוצאה. זאגט די משנה: יציאות השבת שתיים שהם ארבע בפנים…
ואם מלאכת הוצאה היא אחרונה, למה פתח במלאכה זו דווקא, נו על זה הראשונים כבר מדברים ונעיין בזה אחר כך, אבל המשנה אומרת, יציאות השבת…"
אחר כך החל שוב: "הקב"ה ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי- שבת, ולכן ציווה אותנו לשבות בשבת קודש זכר למעשה בראשית, ואסר עלינו לעשות ל"ט מלאכות. המלאכה האחרונה מן הל"ט מלאכות היא מלאכת הוצאה ועל זה אומרת המשנה, יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים"
המעשה הנורא הזה זועק מתוכו שני דברים:
בהירות!
מתיקות התורה!
מי מאיתנו אינו יודע שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי שבת, ועל כן נתן לנו את השבת זכר למעשה בראשית?! הלא דבר זה, אף תינוקות יודעין. אלא שהלימוד בבהירות מחייב להסביר הכל ולפרט הכל, בפה מלא ובקול גדול!
יותר ממה שלמדנו בהירות מהי, למדנו מכאן מתיקות התורה מהי!
אם מחמת בהירות אמר רבינו לעצמו את ההקדמה המופלאה הזאת, מדוע שינן אותה פעם ופעמיים ויותר? וכי אין שכלו יודע בתכלית הבהירות שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי שבת וכו'? אלא שזו היא טיבה של מתיקות התורה, המילים הללו חביבות ואהובות היו עליו כל כך, עד שלא יכול היה להיפרד מהן. מי שלא טעם טעמה של תורה – ילך ויטעם, ותרווה נפשו…
ומי שמתעקש להישאר מסכן ואומלל מבלי לטעום מן הטעם המתוק – יידע לכל הפחות שהיה יהודי בעולם, שמצא בכל מילה של תורה דרגה כזו של מתיקות, עד שלא יכול היה להיפרד ממנה. יתבונן בחייו של רבנו ובהנהגתו, וידע מה הוא מפסיד!
מה אהבתי תורתך
הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, גולל חוויה מפליאה שחרותה על לבו.
שאלה קשה בחולה מסוכן- הגיעה אל פתחו. רופא אחד טען בתוקף שרק ניתוח מסוכן יכול להצילו, וללא הניתוח יקרסו מערכות גופו, ולא יחיה יותר מיומיים; רופא אחר סבור היה שיש להוציא חלקים מסויימים מגופו ולהרדים אותו, ומעתה יהיו חייו תלויים בהנשמה… השאלה בערה בדחיפותה, והכתובת היחידה לשאלות מן הסוג הזה מצויה בלשכת הגזית שבסימטת חנן בירושלים עיה"ק.
וכך סיפר הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל: היתה זו שעת לילה מאוחרת. עליתי ירושלימה, הגעתי לביתו של רבינו והמתנתי לשעה 2:30, זמן תחילת הסדר. עמדתי בחדר השני ושמעתי את רבינו קם משנתו, נוטל ידיו ומיד מתחיל בברכת התורה. היתה זו חוויה מופלאה לשמוע את רבינו מברך את הברכה, שהיא משוש חייו, ברכת התורה, בחיות ובגישמאק שאין כמוהו.
אחר כך שמעתיו מוסיף ואומר את הפסוק: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". חוזר ואומר בערגה שאין כמותה עלי אדמות: "אוי, מה אהבתי תורתך… מה אהבתי תורתך…". השאלה שהייתה כרוכה בפיקוח נפש נפסקה מיד להלכה, ואני יצאתי ברכוש גדול: "אוי מה אהבתי תורתך… מה אהבתי תורתך…" בניגון מתוק שאינו נשכח.
הכל בכוח השמחה
תמיד התפלאתי איך הצליח רבינו להחזיק מעמד שנים רבות כל כך, כשהוא חי בתנאי עניות נוראה, מבלי שהדבר יזיק לנפשו ולנפשות בני משפחתו. הלא דרך העולם היא, כי עניות נוראה כזאת פוגעת ביישוב הדעת ובמנוחת הנפש.
בהזדמנות אחת הצגתי את השאלה הזו בפני הרבנית ע"ה, והיא ענתה לי: "הכל בגלל השמחה. בבית שרתה תמיד שמחה גדולה על כך שזכינו לכך שאבינו לומד בהתמדה גדולה, וכך החזקנו את הבית!"
(מתוך גדולה שימושה – הרב צבי ויספיש)